בהעלתך תשע"ז, גיליון 1006

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת

(במדבר ח, ב)

 

איור: הרי לנגבהיים

 

'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' (במדבר ח, ב). אמר הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חבתכם לפני.

(מדרש תנחומא תצוה , ד)

'יאירו שבעת הנרות': כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים, מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם, והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם 'אלמָלֵי עלייא לא מתקיימי אתכליא' (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו 'ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה' כלומר, בין כולנו נשלים כוונתו.

 (ספורנו במדבר ח , ב)


 

בשם הזכות להתנבא

אילון לנגבהיים

לכבוד אבי-מורי מרסל לנגבהיים

 בהגיעו לגיל 70

נבואה היא פעולה המקשרת בין הרוחני-והמטאפיזי ובין ההתרחשות במציאות: מצד אחד הפעולה יכולה להיות תוכחה וקריאה לפעולה, ומצד שני היא יכולה להיות חזון המתאר את העתיד להתרחש. תיאודור הרצל חזה את יצירתה של מדינת היהודים ובדומה לו גם זאב ז'בוטינסקי הציע חזון למדינה היהודית. שניהם שאבו את השראתם מעולם הרוח. לעומתם, אנשים כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ יצא בתוכחה כנגד המשטר הצבאי שמדינת ישראל יצרה בשטחים שכבשה לפני חמישים שנה, וכיום אנשי ארגוני השמאל השונים ממשיכים במגמה הזאת. אינני טוען כמובן כי הנבואה בתנ"ך דומה לחזונו של הרצל או לתוכחותיו של ליבוביץ, אלא שניתן לבחון את מעשה הנבואה המקראי גם דרך העדשה הפוליטית.

פרשת המתאוננים היא סיטואציה פוליטית: העם מוחה כנגד הנהגת משה והקב"ה במדבר, ומשה מגיב בתסכול רב על תואנותיהם. מכיוון שמשה מתקשה להתמודד עם טענות העם, מבקש ה' לסייע בידו. הקב"ה מורה למשה להאציל מרוחו על שבעים הזקנים והם מתנבאים בתוך המחנה. מהרקע של פרשת המתאוננים ניתן להבין שהזקנים זוכים לנבואה מהסוג הראשון – של תוכחה וקריאה לפעולה, שכן רק בדרך זו יכולה ההתנבאות לסייע למשה. הפרשה הייתה יכולה להסתכם בכך, אך התורה ממשיכה ומספרת על שני אנשים שנשארו להתנבא לאחר שכל השאר סיימו.

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

מספר שבועות אחרי שקראנו על חטאם של נדב ואביהוא בהקרבת אש זרה שלא נצטוו עליה, אנו קוראים על שני אנשים שהתנבאו באופן עצמאי במחנה ללא רשות מה' או ממשה. אך במקרה זה בניגוד למעשם של נדב ואביהוא, הם לא נענשים על ידי ה', ומשה אף מקבל את מעשיהם בהבנה. אלדד ומידד מוזכרים בתורה פעם אחת, (בניגוד לצמדים אחרים כמו דתן ואבירם) ושמותיהם דומים במידה כמעט מופרכת: "אל-דד" ו"מי-דד". הדבר יוצר תחושה, ששותפים לה מספר פרשנים כי השמות הללו אינם שמות אמיתיים אלא שמות שניתנו להם בדיעבד, לאור תפקידם בסיפור. הסיפא של שני השמות "דד" מרמזת לה' המכונה "דודי" בשיר השירים, ואילו תחילתם: "אל" ו"מי" הן מילות יחס המבטאות קשר לה'. קשר זה מתבטא במעשה שעליו מסופר בתורה: לאחר שמשה האציל מרוחו על שבעים הזקנים, על מנת שיוכלו להקל עליו את "משא העם", הזקנים התנבאו לזמן מה, והפסיקו. לעומתם, לאלדד ומידד הייתה זיקה נבואית מיוחדת והם המשיכו להתנבא.

כפי שניתן לצפות, מעשם החריג לא עובר בשקט ויהושע בן נון מזדעק מיד, ודורש להעניש אותם. אך באופן מעט מפתיע, משה מתנגד לענישתם:

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶ".

האמירה 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם' מעוררת קשיים פרשניים, בעיקר כי ענישה באמצעות כליאה אינה פרקטיקה מוכרת בתורה1. החזקוני מציע את הפירוש הפשוט ביותר לדבריו של יהושע:

אדני משה כלאם, היינו שיתנבאו בבית ולא בחוץ, כאשר צוה ה'.

החזקוני טוען בפשטות שיהושע ביקש ממשה להורות לאלדד ומידד להיכנס לתוך הבית ולהתנבא בתוכו, כפי שהתבקשו על ידי ה'. המילה כְּלָאֵם משמעותה דרישה לתחום את פעולת ההתנבאות אל פנים הבית והוויכוח בין משה ויהושע על פי החזקוני מתמקד בשאלה אם מותר לאנשים להתנבא בפרהסיה או לא.

רש"י הציע שתי פרשנויות מורכבות יותר למילה "כלאם" המסתמכות על הגמרא במסכת סנהדרין יז ע"א:

כלאם – הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם ד"א תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים 'משה מת ויהושוע מכניס את ישראל לארץ'.

הסיפא היא הפירוש הפשוט לדברי ר' יהושע בן נון – כלאם במובן של כליאה בבית הסוהר. אך הסיפא מוסיפה סיבה למאסר: הסיבה איננה עצם העובדה שהתנבאו, אלא תוכן הנבואה שאינה מופיעה בגוף הפסוקים – שמשה ימות לפני הכניסה לארץ. פרשנות זו אינה מסתדרת עם תגובתו של משה "מי יתן כל עם ה' נביאים" שאינה מתייחסת למהות הנבואה כלל. ניתן אמנם להסביר שמשה ידע על תוכן הנבואה ומחל על כבודו, ולא חשב שהמתנבאים חטאו וצריך להענישם. אך הגמרא מקשה על הבנה זו: "אלא, למאן דאמר 'משה מת', מינח הווה ניחה ליה?" כלומר, מדוע משה מגיב בצורה חיובית, ללא כל התייחסות לתוכן הנבואה? עונה הגמרא: "לא סיימוה קמיה", כלומר – משה לא ידע על הדברים שנאמרו בנבואה, כי לא סיפרו לו את תוכנה. פרשנות זו מזהה את שורש המחלוקת בין משה ויהושע באותה פיסת מידע שהייתה חסרה למשה, אך הייתה ידועה ליהושע. מכל מקום, על פי פירוש זה יהושע לא מזדעק על עצם ההתנבאות, כי אם על תוכן הנבואה. אם בגלל שהיא פוגעת בשמו של משה, או בגלל שהייתה שונה מתוכן הנבואה שניתנה לשאר הזקנים.

הפירוש הראשון שמביא רש"י מופיע בסיום הדיון בגמרא במסכת סנהדרין: הוא "כלאם- הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם". פירוש זה מוציא את המילה "כלאם" ממשמעותה הפשוטה – כליאה, ומחליף אותה במשמעות של כליה, או חידלון. פירוש זה, מייחס ליהושע הצעה להטיל על אלדד ומידד צרכי ציבור, מתוך הנחה שקיימת סתירה מיניה וביה בין עיסוק בצרכי ציבור ובין פעילות רוחנית והתנבאות. העיסוק בצרכי ציבור יכלֶה על פי יהושע בן נון את היכולת להתנבא. משה לעומתו, אינו רואה בעיה לשלב את העיסוק בין צרכי הציבור ובין נבואה.

שלושת הפירושים הללו מבטאים שלושה היבטים בבחינת הלגיטימיות של הנבואה:

  1. האם מותר לסתם אדם שזכה להתנבא, להפגין קשר מיסטי-רוחני עם הקב"ה בפומבי?
  2. האם נבואה בעלת תוכן בעייתי גוררת אחריה סנקציות למתנבא?
  3. האם אדם בעל יכולת נבואית יכול להיות גם איש מעשה ולעסוק בענייני הציבור?

לשאלות הללו חשיבות מכרעת בהגדרת תפקידה של הנבואה בהקשר הפוליטי. האם יש להעניש את הנביא, אם זה מתנבא כנגד ההנהגה? האם אסור להביע את התובנות הנבואיות בפומבי, אלא רק בחדרי חדרים? והאם הנביא הוא בהגדרה אדם רוחני עד כדי כך שהוא נאיבי, ולא יכול לשלב את פעולת הנבואה שלו עם עסקי ציבור?

גם אם נבואה במשמעותה הדתית לא קיימת מאז חורבן בית המקדש, או שהיא "ניתנה לשוטים ולתינוקות" כפי שדרש ר' יוחנן במסכת בבא בתרא, הרי שאמירות המוכיחות את הציבור, או ניסיונות של אנשי רוח לחזות מציאות עתידית קיימות גם בדורנו. עמדותיהם של יהושע ומשה ביחס לנבואת אלדד ומידד מאפשרות גם כיום לבחון את יחסינו כלפי "מעין-נבואות" שכאלה, ובפרט, הֵדם של דברי משה: " וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם"

  1. מלבד סיפורו של יוסף שהושלך אל בית הסוהר, תופעה הכליאה אינה מופיעה בתורה. מה שמעיד אולי, כי יהושע מציע כאן פרקטיקה שהייתה מוכרת לו ממצרים.

ד"ר אילון לנגבהיים עוסק בהכשרת מורים למדעים ובמחקר בחינוך מדעי.


 

ה"חכמות החיצוניות" נחוצות להבנת התורה

וכבר נתבאר, ריש פרשת תצוה, שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חוכמת התורה בפילפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה שישה קני מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חוכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה להם להתפרש (בהן) בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לביאור התורה… והגביעים מורים על השקאה, שהתורה משקה בחוכמות, והחוכמות משקות הדעת, לדעת ולהבין דיקדוקי דבר ה'.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין שמות לז, יט)


"קח את הלוים …וטהרתם" – בעלי תפקידים בכירים זקוקים להיטהרות

כי מעלת האדם כשם שהיא מגביהה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על-ידי גאווה וחילול השם, וגם – כל הגדול מחברו – יצרו גדול' – ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה, כמו שארע באמת אחר-כך לקורח והבאים אחריו מבני לוי, שגודלתם הכשילתם; והמתעלים לעבודת הקודש צריכים זהירות יותר מכל שלא ייכשלו; כל אלה הסיבות המקריבות לה', מכל מקום ומבלי משים יֹאבד ההכשר… על כן באה האזהרה שלאחר שיעבדו את אוהל-מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם, וכבר הָראֵנו לדעת דכל זה הוא גם בעסק התורה, והבא לקבל עוֹל תורה מגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש להיזהר שלא יֵהפך לרועץ, וכשזכה להצלחת התורה ובזהירות כראוי, היא סיבה להגביה עוד את הדעת לאהבת ה', אבל כל זה אם הוא מֵשים לב להשיג על ידי זה אהבת-ה', אבל בלי מֵשים, תֹאבד זו התועלת, ולא נשאר אלא מיצות לימוד בלבד, שגם הוא ענין רם ונישא, אך אם לא נהפכה לנו עוד לרועץ, וכענין שאמרו חז"ל (יומא ס"ד): "לא זכה – נעשית לו [התורה] סם-המוות".

 (העמק דבר במדבר ח, ט"ו)


…יש לזכור כי דברים אלה הם דברי ראש ישיבת וולוז'ין, שהכיר היטב את עולמם של אלה אשר תורתם אומנותם, והוא היטיב להכיר את הסכנה הנשקפת להם ולכל הדורות, שלא יעֵזו לראות את עצמם ולכנות עצמם 'גדולי תורה'.

(י.לביבויץ: שבבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 649)


קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך": במי המדובר?

ומשה רבינו ידע, שאויבים ומשנאים מוכנים לתורה מיד עם תחילת בואה לעולם. דרישותיה למשפט ולחסד עומדות בניגוד בניגוד חריף לתכתיבי הכוח והאנוכיות והחלשים והנצרכים חשים בקללת התכתיבים האלה כל עוד חולשתם בם. אך ברית כרותה בין בעלי הכוח להיות ערֵבים זה לזה על השלטת תכתיביהם. אלה הם אויבי התורה הקשורים ביניהם באין אומר ודברים; הם מציבים את מחסום הכלל בפני התורה המבקשת לשכון בארץ. ודרישות התורה לכיבוש היצר ולקדושה מוסרית עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה, ולפיכך היחידים שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" אלא גם "משנאים" לה; אין התורה רק שנואה בעיניהם, אלא היא נרדפת על ידם.

 (הרש"ר הירש במדבר י, ל"ה, ל"ו)


וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (במדבר יב, א) – היה נראה להם לגאווה שאינו רוצה להתחתן בעמו, אולי חשבו לגאווה מה שלא לקח משה אשה מבנות ישראל, ועל צפורה לא היה אפשר לגנות אותו, כי במדין לא היה מוצא בת ישראל, אבל במדבר (אולי כי צפורה מתה) אין ספק שהיה מוצא בת ישראל שתינשא לו, אף על פי שהיה זקן, ואולי גם אהרון ומרים היו מבקשים לתת לו מבנותם, והוא לקח לו אשה כושית מאותם שהתחברו לישראל בעלותם ממצרים, וידוע כי מצרים קרובה לכוש, ויתכן שהיו מאנשי כוש מתגוררים במצרים, וראו את אשר עשה ה' בעבור ישראל ונתחברו עמהם. והנה בהיותם מדברים בגנותו בחינת הגאווה שהיו מייחסים לו, אמרו גם הדיבור הזה 'הרק אך במשה דבר', ורוח הקודש העידה כי מה שעשה משה לא עשה מגאווה, כי היה עניו מאד; ובאמת אנו רואים שלא חלק שום גדולה לבניו, ואולי לכך לא רצה להתחתן עם בת ישראל, כדי שלא יוכלו בניו בעזרת קרוביהם להשתרר על הציבור.

(שד"ל שם, שם)


"והאיש משה ענו מאד"

'ומשה נגש אל הערפל' גרם לו ענותנותו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'. מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר 'כה אמר יי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו'. ואומר 'רוח ה' עלי'. ואומר 'ואת כל אלה ידי עשתה' ואומר 'זבחי אלהים רוח נשברה'. וכל שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר 'גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל'. וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר 'תועבת יי כל גבה לב'. עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר 'ולא תביא תועבה אל ביתיך'. כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה. ומשה נגש אל הערפל לפנים מג' מחיצות, חשך וענן וערפל. חשך מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני לפנים, שנאמר ומשה נגש אל הערפל.

(מכילתא יתרו מסכת דבחדש פרשה ט)


ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר 'ענו' בלבד ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוח'. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך' .

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות ב , ג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.