בהעלתך תשע"ו (גליון מספר 956)




פרשת בהעלתך

גליון מס' 956 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם …

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

(במדבר יא, ה-ו)

 

 

זכרנו, אמרו הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת שנרצה לטעום

טעם דגים, נזכור את הדגה שאכלנו במצרים והטעם שהרגשנו בו אז, נרגיש בו גם עתה, אך הלא

זה רק להשקיט תאות הרעב, אבל לענין התועלת שיושג מאכילת הבשר לבריאות הגוף, בצד זה

מה שזכרנו בעת אכילת המן את הדגה אשר נאכל במצרים לטעום טעם דג גם עתה הוא חינם וללא

הועיל, ודומה באמת כאילו זכרנו את הקשואים ואת האבטיחים, שאז בודאי לא יטעמו גם טעם

בשר בחיכם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר הגם שיטעמו טעמו במן הוא לחנם, כי לא בא בשר אל

מעיהם רק מן לבד, כי בכל זאת. ועתה נפשנו יבשה, כאילו יחלום הרעֵב בכח המדמה

שלו שאוכל בשר ובאמת אין כל, כי בלתי אל המן עינינו, שבאמת הוא רק מן לא בשר,

וכן אמר בספרי (פסקא

פ"ז) וחכ"א המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים,

אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר 'אין כל בלתי אל המן עינינו', לעינינו

אין לנו אלא מן, בשחר ומן בערב.

(מלבים שם, שם)

 

 

האספסוף אשר בקרבו והנלווים אל ה'

מיכאל אסקולי


ספר במדבר עד סוף פרק י הינו בגדול תיאור

אידיאלי של מחנה ישראל. מה שהיה עשוי לקרות, מה שהיה צריך לקרות ולהביא לכניסה

ברוח מרוממת לארץ תוך זמן קצר מאד. לפי חז"ל הרי זה ספר בפני עצמו. אחריו שני

פסוקים הסגורים בין שתי "נו"ן" הפוכות המהווים עוד ספר אחד1: קצר, ישר, חלק. ולאחר מכן ספר שלישי

שהוא יתר ספר במדבר, בו מתוארת המציאות הקשה, רווית המרד והכישלון, שליוותה את עם

ישראל בנדודים במדבר למשך ארבעים שנה.

ובכן, פרק יא פותח כך:

וַיְהִי

הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ

וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל

משֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם

הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ

הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ:

מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם

חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים

וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן

עֵינֵינוּ. (פסוקים א-ו)

יש בפסוקים האלו הרבה דמויות וזהותן נתונה

בספק: העם, קצה המחנה, האספסוף, בני ישראל. מה טבעם של כל אלו? אפילו אם למען

הפשטות הקיצור והבהירות האופייניים לו, נלך אחרי רש"י, לא נקבל תשובה

חד-משמעית. הרי לנו:

העם = רשעים שבעם

קצה המחנה = מוקצים שבעם, היינו הערב רב, או

הקצינים שבעם2.

האספסוף = הערב רב

בני ישראל יש להניח שהוא החלק

"הטוב" של העם

היוצא מן הנ"ל שזהות ה"עם"

עמומה ושלגבי "קצה המחנה" יש מחלוקת אם מדובר ב"ערב רב" או בחשובים

בעם.

אם נוקטים בקו הרואה בהם את השפלים שבהם

הנמצאים בקצה המחנה, אזי הם ממש אותו אספסוף שימשיך בקברות התאווה. הווה אומר

שלשתי התקריות קשר הדוק ואינן בגדר שני סיפורים המתרחשים בזה אחר זה3.

וכן ניתן להבין את הייאוש הפוקד את משה בשלב

השני דווקא: במקרה הראשון רק האספסוף סרח, ואילו העם נגרר אחריו מחד ואולם מאידך צעק,

מה ש"איפשר" למשה להתערב בכוחו הרגיל לו; לעומת זאת במקרה השני

"וישובו ויבכו בני ישראל" עצמם4 ומשה הרגיש שלא היה לו עוד

כח להתמודד עם המרד הזה:

וַיִּשְׁמַע

מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה'

מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ

לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם

הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי

יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן

אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר

לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר

וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי

כָבֵד מִמֶּנִּי. (שם, י-טו)

משה חוזר לתחושותיו הקשות של תחילת שליחותו.

לא בכדי כתגובה למחאותיו הקב"ה עונה לו "עתה תראה", ביטוי שנמצא רק

בהקשרנו ובשמות ו, א5.

כעת עלינו לשאול את עצמנו: האם גישה כזאת

המצביעה תמיד על מישהו חיצוני כמקור לצרות אינה התנערות? האם לא מדובר בפרשנות

אפולוגטית? ייתכן שיש מן האמת בטענה זו.

ואולם יש דווקא לגישה הזאת השלכות מרחיקות לכת

כאשר מתבוננים בצד האחר של המטבע: אם אפילו נניח שהגורם הפותח במשבר אינו בא מתוך

עם ישראל, הרי שאותו גורם אינו נפלט מהעם! לכן, למרות שהערב רב גורם ל"צרות

אין-סוף", איננו מוצאים שעמים אלו גורשו מעם ישראל. יתרה מזו, סופם להיטמע

בעם ישראל6 (עדות

ברורה ומוסמכת לכך נמצאת בתלמוד בבלי בביצה לב, ב).

פירוש מפתיע של שד"ל (ב"המשתדל" על פרק יב, פסוק א) שוזר את מוטיב ה"זר" במוטיב הענווה

של משה כאשר שני הנושאים מרכזיים בפשרתנו:

[…]

אבל במדבר (אולי כי ציפורה מתה) אין ספק שהיה מוצא בת ישראל שתינשא לו, אע"פ

שהיה זקן, ואולי גם אהרון ומרים היו מבקשים לתת לו מבנותם, והוא לקח לו אשה כושית

מאותם שהתחברו לישראל בעלותם ממצרים […] ורוח הקודש העידה כי מה שעשה משה לא עשה

מגאווה, כי היה ענו מאד; ובאמת אנו רואים שלא חלק שום גדולה לבניו, ואולי לכך לא

רצה להתחתן עם בת ישראל, כדי שלא יוכלו בניו בעזרת קרוביהם להשתרר על הציבור.

נמצאנו למדים שמשה בחר באישה כושית, יש להניח

גיורת, כדי שלא תהיה גדולה לבניו בירושה, מפאת הייחוס! הנה עוד ביטוי נשגב

לענוותו של משה (והוא סניף נוסף המחייב אותנו לראות בתגובתו לקב"ה המצוטטת

לעיל ביטוי של ענווה, ולא דברים שבהתרסה).

הד נוסף לדאגתו של משה לזרים מופיע בפרשתנו

אודות חובב, לו התחייב משה: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב

הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י, לב), כאשר הכוונה היא לחלקת אדמה בתוך ארץ ישראל (ראה רש"י).

הנה כי כן, הליכתו והתקדמותו של עם ישראל

שלובות בהליכתה והתקדמותה של האנושות כולה. ב"ספר בפני עצמו" בעל שני

פסוקים רואה הרש"ר הירש את "קיצור תולדות ישראל והאנושות" ומאריך

לתארו כחזון לאחרית הימים. בבואו לפרש את המילים "רבבות אלפי ישראל",

מסביר הוא:

הרבבות

שיתפתחו מתוך אלפי ישראל; כי האלף יהיה לרבבה – מרוב בניו ומרוב הנלווים אליו.

כאשר כוונת ה"נלווים" היא לנבואת

זכריה "ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך" (זכריה ב, טו). לפי חזון זה, עם ישראל לא יושפע לרעה משום אספסוף,

אלא יהווה מדריך לעמים הנלווים אליו. לא השפעת האספסוף על עם ישראל היא המדד אלא

התנהגותו של עם ישראל כלפי האספסוף היא הקובעת. בדבריו של ה"משך חכמה":

לכן

מסתברא, דמלחמת עמלק, דכתיב ויזנב הנחשלים אחריך, המה הערב רב הגרים. ומיושב בזה

מליצת המכילתא וישמע יתרו כו' מלחמת עמלק שמע כי שמע, אשר לסבת שנלחם [עמלק]

בגרים גרורים אשר אחורי הענן, נלחמו עמו בני ישראל לפי חרב,7 וראה

כי כדאי וראוי לדבק באומה זו.

1. זו שיטת רבי. לפי דעה אחרת הסימניות האלו

הן כדי לציין שאין זה מקומה של אותה פרשה. השווה תלמוד בבלי, שבת קטו,ב – קטז,א.

2. על פי הספרי

שם. בספרי לא מדובר על ערב רב אלא על גרים. ראוי לציין שבספרי השיטות עקביות: ר' שמעון

בן מנסיה הסבור ש"מוקצים שבהם" היינו "הגדולים שבהם" סבור גם שהאספסוף

הם הזקנים (!): אם כך היו הזקנים, קל וחומר לשאר בני אדם. רש"י אינו מביא

את הפירוש הזה ביחס לאספסוף בעודו מביא את הפירוש ביחס ל"קצה המחנה" ואכמ"ל

(ראוי לשים לב לכך שלפי רש"י הערב רב הוא זה שהיה אחראי על מעשה העגל). ראוי לציין

עוד שלספרי לא ברור היכן האש בוערת ומי עלול למות בגללה.

3. כך נראה פשוט

לפי המסורה ולפי ההקשר. הזיקה המהותית מוסברת היטב בפירוש אברבנאל על האתר. קיימת גם

פרשנות הפוכה המנתקת בין שני האירועים.

השווה א. סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה ראשונה והוכחתו צ"ע. למעשה, שתי הגישות

באות לידי ביטוי כבר בראשונים על הסוגיה בשבת קטז, ע"א. ראה בתוספות יום טוב על

פרקי אבות ה, ד.

4. ויש מקום לדייק:

בפעם הראשונה הנושא התרחש בקצה המחנה, בשניה בקרבו.

5. עתה תראה אשר

אעשה לפרעה. ניתוח של תגובתו התמוהה ביותר של משה ושל המענה האלוקי אליו הם נושא לעיון

נפרד.

6. אין כאן מקום

להרחיב בסוגיה המעניינת הזאת: הערב רב היווה על פי המדרש יותר מעם ישראל עצמו (!),

ראה מכילתא בא, פרשה יד. גם לגבי התפקיד שישחק בעתיד הערב רב בקרב ישראל יש ספרות ענפה

מאד ויש אולי מקום להשערה שהוא מטאפורה של חלקנו הכושל.

7. ההדגשה שלי

מיכאל אסקולי הוא מנהל פרוייקטים וגר בחיפה.

הוא בוגר בית המדרש לרבנים באיטליה

 

 

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות התאוהיכול כך היה שמו מקודם, תלמוד לומר: 'כי שם קברו 'על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר 'והאספסף אשר בקרבו' – אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים שבהן, שנאמר 'אספה לי' – אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין עושין היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

 (ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

 

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר

"כי ירחיב ה' את גבולך"

וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא 'אוכלה בשר' ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסיבה לכל זה הוא 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר, כמו שנאמר

"ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם 'כי ירחק ממך המקום' גורם לך שרחוק ה מכליותיך, עלכן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר 'אכלה בשר', הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת, כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה .

 (כלי יקר דברים יב, כ)

 

 

מהנעשה בתנועה

 תנועת עוז ושלום / נתיבות שלום נכנסה לחברות

פעילה בקואליציה הארצית לחינוך לדמוקרטיה, וכן בפורום ארגוני השלום בישראל. נציגי

התנועה השתתפו במפגש לזכרו של הרב מנחם פרומן בחלקת שורשים / ג'ודור בצומת גוש

עציון, ובהמשך ביקרו ברמאללה במשרדי הועדה של אש"ף לתיאום עם החברה הישראלית.

כן נפגשו נציגינו להתייעצות עם הרב מיכאל מלכיאור. דיונים על היתכנות פיתרון שתי

המדינות התקיימו בירושלים, וכן בירוחם במסגרת שבתון של יוזמת ז'נבה.

 

ובעתיד הקרוב

ביום שישי י"ח בסיוון תשע"ו

24.6.2016, בשעות 10:00-15:00

יתקיים כנס הפעילים של תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום המתחדשת בבית כנסת ידידיה,

רחוב ליפשיץ 12 ירושלים.

בתוכנית: החלק הראשוןפאנל בהנחיית חברנו רמי פינצ'ובר (נטף), ובהשתתפות:

פרופ' מנחם קליין מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן (פעיל בין היתר ביוזמת

ז'נבה), הרבנית הדסה פרומן מתקוע (פעילת יוזמה יהודית-פלסטינית משותפת שורשים

ג'ודור), הרבנית עדינה בר שלום (ראשת המכללה החרדית בירושלים). הדוברים יתארחו

בכנס סגור זה של פעילי התנועה, כדי לעודד אותנו לחשוב מחוץ לקופסה על פעילות לקידום

השלום וזכויות האדם מתוך ערכי היהדות.

בחלק השני נקיים סדנה בהנחיית המלווה שלנו

משתי"ל, מילנה יערי, בתהליך ההתחדשות של הארגון.

מטרת הכנס: לגבש חזון משותף ומעודכן

לארגון שלנו, שיאפשר לנו לגשת לאחר מכן, לא באותו יום, לבחירת הנהלה חדשה ויתר

בעלי תפקידים, כדי לצאת לדרך עם מטרות ברורות.

בואו – להיפגש, לשמוע, להשמיע, לדון,

להשפיע, לבנות ולהיבנות! עשרה מקומות כבר נתפסו על ידי הנרשמים הראשונים. ואם תרצו

להישאר לשבת בירושלים, יש כבר הצעות אירוח על ידי חברינו תושבי העיר. כבר נרשמו

למעלה מ-30 חברים לכנס הפעילים, הזדרזו להירשם.

הרשמה (חובה) אצל לאה שקדיאל, טל

0523911181

 

 

הנהלת העמותה "עוז ושלום" החליטה לחזור לגביית דמי חברות, בסך 40 ₪

לשנת 2016, ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום

– העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר

חשבון 09973803.

 

ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום – העברה ישירה לבנק

לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא

תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

כדאי לכם – רק משלמי דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת חברים שאנו

מתכננים! ובכלל, תרמו לעוז ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף 46א

 

 

עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום

תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו

הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית

חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם

שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה חיונית בחיי הפרט והכלל.

כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת נפש לימות המשיח. עלינו לחתור

ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על כבוד הדדי ושיתוף פעולה –

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". שלום אמת לא

ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" חל

גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.

חביב אדם שנברא בצלם – מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם-

יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אינה רשאית לכפות את שלטונה

על אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל זכויות פוליטיות, לצד מתיישבים יהודים בעלי

זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת השנים על העם הפלשתינאי

מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את

רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות בשני הצדדים ומנציחה את הסכסוך ושפיכות

הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת החיים, שלום הבריות וכבוד הבריות לראש

סולם העדיפויות של הציונות הדתית – "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים

וחסד ושלום בעולם".

הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך

בינינו ובין הפלשתינאים מסכסוך לאומי לסכסוך בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את

הפיכת האמונה הדתית לתביעה לשלטון על מקום, יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום

קדוש ראוי לו שלא יהיה בבעלותו של אף גורם אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.

גאולת העם בארצו – ציונות של אמת חותרת לא רק לגאולה הארץ, אלא

לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר העדיפויות הלאומי – הקצאת משאבים

לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח סובלנות דתית ופוליטית.

 

 

קוראים יקרים

 

אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על

הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה והפצה.

המחאות לפקודת עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום) ניתן לשלוח לידי

מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה לבנק לאומי

סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין, רכזת המשרד, מייל המודיע על העברת התשלום,

כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א

להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

052-3920206 ozveshalomns&gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה:  pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום – נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il