בהעלתך תשע"ה (גליון מספר 904)




פרשת בהעלתך

גליון מס' 904 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר

וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה

וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.

(במדבר ט, כא)

 

או יומם ולילה – הנה פעמים יסעו בלילה, ויש אומרים

כי פירושו יומם ולילה כמשמעו והוא הנכון בעיני והעד 'או יומם'.

(אבן

עזרא שם, שם)

 

ונעלה הענן בבקר ונסעו. ללמדך שלא היה נוסע כי אם בבקר, ולא הטריחן מעולם בערב.

 (רבי יוסף בכור שור שם, שם)

 

נראה אפוא,

שהכתוב מדגיש בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את

המדבר הגדול והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה

שמחוז חפצו לא היה במדבר אלאמחוצה לו, וכל שהייה באחד

ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח; והדברים אמורים בייחוד בתקופה

שעדיין לא נגזר עליהם להיות נודדים ארבעים שנה. בתרגילים אלו קנו אתמידת הכניעה, השקט והסבלנות המצפה באמונה שעתידים הם להיות

זקוקים לה בנדודידהם ב"מדבר העמים" (יחזקאל כ, לה) במשך מאות רבות של שנות גלות, ועליה אמר הנביא (חבקוק ב, ג): "אם יתמהמה חכה-לו".

(הרש"ר

הירש שם, שם)

 

 

כִּי יִתֵּן ה'

אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!

נַחֵם אילן

פרשת 'בהעלותך' עשירה בדרמות:

מְחָאַת הטמאים אשר לא יכלו לקיים את הפסח במועדו ותוצאתה המפתיעה, בקשת משה

מרעואל 'והיית לנו לעינים' וסופה העמום; המתאוננים

בתבערה; הרקע למינוי שבעים הזקנים ואסון קברות התאווה; ולבסוף דברי אהרן ומרים על

אשת משה ותוצאותיה הטראומטיות. בעיצומו של תיאור התהליך של האצלת הרוח על שבעים

הזקנים אשר נועדו להקל על משה את משא ההנהגה, באים שישה פסוקים והם דרמה בתוך

דרמה.

וַיֵּצֵא

מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה'; וַיֶּאֱסֹף

שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן

הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ

הַזְּקֵנִים; וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם

הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ

הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה

וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים

בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה

מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן

ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!  (במדבר יא, כד-כט)

הפסוקים הללו רוויי מתח מכמה טעמים. מינוי הזקנים היה תגובה

להתפרצות של משה אשר במהלכה הטיח כלפי הקב"ה

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ

וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה

עָלָי?! הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ'

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?!

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר 'תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה'?!

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד

מִמֶּנִּי! וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג,

אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (שם יא, יא-טו)

ובכן, משה היה בלחץ ושמא אף במשבר. בשל כך חולל אלוהים טקס

שטיבו אינו נהיר, ועיקרו היה הסמכת עוזרים למשה. אותם שבעים נבחרים התנבאו לשעה,

ובה בעת התרחש אירוע מעין זה במחנה. האם היה תקין? האם היה ראוי? משמח? מפחיד?

הנער, אשר זהותו אינה ידועה (מפני שאין זה משנה), חש שמשה צריך לדעת על כך בזמן

אמת, ועל כן רץ להודיע לו ש'אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!'. לפני

שמשה הספיק להגיב קפץ יהושע והפציר 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!'. האם ראה בזה

יהושע מעשה חתרני? מבזה? מסוכן? חצוף? מאיים? ברור שחשש למעמדו של משה. הנה אחד

מגילויי המשבר, כל משבר: צל הרים נדמה כהרים, הביטחון העצמי נפגע ושיקול הדעת

משתבש.

עצם ההתפרצות של יהושע מלמדת שגם

על משה לא סמך יהושע באותו הרגע, שהרי לא המתין לתגובתו אלא הורה לו או ביקש ממנו

שיכלא אותם. יהושע מוצג במעמד הזה כ'מְשָׁרֵת מֹשֶׁה

מִבְּחֻרָיו', היינו מן המובחרים שהיו בזיקת קרבה גדולה אל משה, ושמא דווקא הקרבה

הניעה אותו לחשוב שמשה אינו יודע כיצד להגיב או אינו מסוגל להגיב, והוא נקט יזמה

והנחה את משה כיצד לנהוג. כל מה שיכול היה יהושע לראות במעשה של אלדד ומידד ואשר הפחיד אותו, חזר אליו במשתמע באותו הרגע: האם

התנהגותו כלפי משה בנוכחות עדים הייתה מעשה חתרני? מבזה? מסוכן? חצוף? מאיים?

אבל משה לא חש מאוים. אמנם אין

המקרא מתאר את שפת גופו, אולם קרוב בעיניי שמשה ליטף או חיבק את יהושע, חייך אליו

חיוך סלחני, ואמר לו בטון מרגיע, לא מתריס: 'הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן

ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!'.

נבואה יכולה להיתפס כטירוף, כשיגעון, מין 'סינדרום ירושלים',

היינו כהתנהגות 'מסוכנת', לא תקינה, ושמא אף כחולי. אך משה התייחס אליה באופן אחר

לגמרי. בעיניו נבואה היא תעוזה, סוג של אחריות אישית ושל נכונות לחיות חיים דתיים

באופן עצמאי ופעיל, ולא רק כדמות סבילה, אחת מרבות, נעדרת תווי פנים, בתוך הקהל,

הציבור, ההמון. מעבר לכל אלה, משה התייחס להתנבאות כאל חוויה הנובעת לא רק מעולמו

הפנימי של המתנבא, אלא ראה בה גם ממד מובהק של היענות מצד האל – 'כִּי יִתֵּן ה'

אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם'. משה ראה אפוא בהתנבאות של אלדד ומידד

הצלחה ולא איום, בשורה טובה ולא איום, אישור מגבוה ולא מעשה חתרני.

דומני שבתגובתו אמר משה דבר נוסף: בדתיות אמתית אין למנהיג

מונופול – לא על הדעת, לא על התובנות, לא על הרגשות, לא על החוויות, ובייחוד לא על

התקשורת הישירה עם האל. משימתו הפוכה – עליו לעשותן מעניינות, רלוונטיות

ומאתגרות את הציבור, ובעקבות זאת לאפשר, לעודד ולזמן אותן. התרחשותן היא העדות לכך

שהמנהיג מתפקד כיאות ולכן החיים מתנהלים כראוי. החוויה הדתית אינה נכס ואינה

מונופול של המנהיג אלא יכולה וצריכה להיות מזומנת לכל אחד בקהילה.

פרופ' נחם אילן הוא ראש התכנית לתואר שני במדעי היהדות בקמפוס הירושלמי של הקריה

האקדמית אונו.

 

 

הרב אהרון

ליכטנשטיין זצ"ל

חנוך גולדברג

נר ה' נשמת אדם (משלי כ,כז)

(סיסמת הקמברידג' פלטוניסטס,

מספרו של רב אהרון

ליכטנשטיין זצ"ל על הנרי מור)

בראש חודש

אייר נקרא לישיבה של מעלה מו"ר רבנו אהרון

ליכטנשטיין זצ"ל, שהיה בין מייסדי נתיבות שלום עם שותפו בישיבה של מטה,

מו"ר רב עמיטל זצ"ל. במשך שנים, שני ענקי רוח

אלו האצילו מרוחם התורנית לציונות הדתית בעלת עמדה פוליטית-אידיאולוגית

שמאלית-מרכזית, בעוז באמונה ובגבורה. השקפותיהם היו חלק מהותי מתורתם ואמונתם. ברם,

לדאבון הלב, במרבית הדברים שנאמרו לכבודם ולזכרם, נעדר פן זה של אמונתם. כתלמיד של

הרב ליכטנשטיין זצ"ל מעל לארבעים שנה, אבקש להעלות מספר זכרונות

מהיבט זה בהשקפת עולמו. מו"ר זצ"ל היה בראש וראשונה ראש ישיבה שתורתו

אומנותו, דוגמת ראשי הישיבה לדורותיהם, וההומניזם היה חלק מגופי תורתו, ולא רק

מפרפראות חכמתו.

עוד בהיותי

בישיבה בשנות השבעים, מו"ר נהג להקדיש את שיחותיו בסעודת שלישית לנושאים בעלי

גוון פוליטי. במסגרת זאת ביקר לא פעם את דעות הימין, והימין הדתי בפרט שהטיפו נגד

הסדרים ומהלכים של ויתורים ופשרות (לדעתם) בסיני ובגולן בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

בשנות השמונים, במהלך מלחמת שלום הגליל, הזדזע מפעולת

הפצצה מסיבית בביירות וכתב מכתב גלוי לראש הממשלה על

הבושה שהרגיש. הוא חזר על הדברים בכנס היסוד של נתביות

שלום, והביע זעזוע נוסף מ"הפוגרום בסברה ושתילה" והיכה

"כיחיד וכחלק מן הציבור על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד".

מו"ר

המשיך לבקר בתוך הישיבה ומחוצה לה, את דרכה הפוליטית של הציונות הדתית, ובמיוחד

בתגובה לארועים

הרבים שהיו מפירות הבאושים של הציונות הדתית: המחתרת היהודית, הטבח שביצע הרוצח

גולדשטיין, קריאת רבנים לחיילים לסרבנות בפינוי ישובים, רצח ראש הממשלה. רבנו כתב

והתראיין גם בעיתונות הדתית והחילונית. דבריו לרוב התקבלו במבוכה או בהתנגדות בקרב

הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד בתוך הנהגה המפלגתית והרבנית, אך למרות זאת, הוא ראה

את עצמו תמיד כחלק מציבור זה. פעמים רבות קרא להצביע למפד"ל למרות שהתרחקו

מאד מהדרך בה היה רוצה שתלך מפלגה דתית-ציונית המחויבת לערכי תורה ומוסר.

מו"ר

אף הופיע מספר פעמים במסגרת פעילויות שאורגנו עלי-ידי תנועת עוז ושלום / נתיבות

שלום. לפני מספר שנים כשהלכתי עם חבר להתייעץ עמו על התנועה, הוא אמר לנו כמה שהיה

שמח אילו היתה קמה תנועת בני תורה למען השלום. באותה

פגישה, הוא התלונן שכאשר הוא קורא את הצופה, מתקבל הרושם שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות

לעם ישראל הוא השלום, והוסיף שאילו היה חושב שיצליח, היה מקדיש את כל כולו לפעילות

להשגת שלום, אבל הוא חושש (לדעתי, בצדק רב) שהצלחתו תהיה קטנה ביותר, ומאידך יאבד

תלמידים והשפעתו רק תקטן.

כשלושים שנה

זכיתי לשמוע את שיעוריו בשלוחת ישיבה אוניברסיטה בירושלים ופעם בחודש, הוא היה

עונה לשאלות הקהל. בפעם האחרונה לפני שנאלץ להפסיק בגלל בעיות בריאות, נשאלה שאלה

מהקהל בקשר לאירוע בצה"ל הכרוך ב"קול אשה".

"למה", הוא פתח את דבריו, אף אחד לא שואל אותי על פריצת חיילים לבתי

ערבים באישון לילה? בהמשך הוא הרחיב את דבריו על הסבל לאוכלוסיה הערבית ועל אובדן

הפרופורציות התורניות של הציבור. אכן, הוא נאנח במשפט בסוף דבריו, יש בעיה בקול אשה.

"אשרי

מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – אמרו חז"ל על המגיע לישיבה של מעלה, אבל לא

נאמר איזה תלמוד. תלמודו של מו"ר הכיל מלוא עולם התורה, ש"ס ופוסקים,

קדושת ישראל, וקדושת האדם שנברא בצלם. כמו רבים, למרות התחושה הקשה להיות במיעוט

בצבור שבו אנו חיים, תמיד ידענו (בדומה לרבו וחתנו הגרי"ד

סולוביציק זצ"ל בדור הקודם) שגדול הרבנים בדורנו

בכלל, ובציונות הדתית בפרט, היה במחנֵנו, מו"ר רב

ליכטנשטיין, הריני כפרת משכבו.       

תלמידו,

הכותב בדמע, חנוך גולדברג

הרב עו"ד חנוך גולדברג שימש בעבר יו"ר הנהלת עוז

ושלום-נתיבות שלום

 

 

המן כביטוי

לאמונה ולחסד

היה רבי שמעון

בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה

יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן

ושניים להם אוכלי תרומה.

(מכילתא בשלח מסכת דויסע פרשה ב)

 

ועל-כן לא נתנה

התורה כי אם לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים

המותרות, אשר סופם לרִימה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת 'לא הבאיש ורמה לא היתה

בו' כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעולם הבא, על-ידי

שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש ודי רמז כזה ליראי ה'

וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע

שלא נתנו עדות הלוחות כי אם לאוכלי המן.

(כלי יקר שמות טז , יח)

 

וזה טעם השמיטה

לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו

המן, ולכך כמו במן 'וביום השביעי שבת לא יהיה בו' (שמות טז, כו). ככה בשדה

דוגמא לזה 'ובשנה השביעית לא יהיה בו',דביום השביעי אי אפשר,

דהרי התבואה עומדת בקמותיה עידן עידנים, כנ"ל בטעם

השמיטה.

(ישמח משה ח"ב לה/ב)

 

 

"והאיש משה ענו

מאד"

'ומשה נגש אל

הערפל' גרם לו ענותנותו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'. מגיד

הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר 'כה אמר יי רם ונשא

שוכן עד וקדוש שמו וגו'. ואומר 'רוח ה' עלי'. ואומר 'ואת כל אלה ידי עשתה' ואומר

'זבחי אלהים רוח נשברה'. וכל שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ

ולסלק את השכינה, שנאמר 'גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל'.

וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר 'תועבת יי כל גבה לב'. עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר

'ולא תביא תועבה אל ביתיך'. כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ

ומסלקת את השכינה. ומשה נגש אל הערפל לפנים מג' מחיצות, חשך וענן וערפל. חשך

מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני לפנים, שנאמר 'ומשה נגש אל הערפל'.

 (מכילתא יתרו מסכת

דבחדש פרשה ט)

 

 

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם הדחופה

 

בזכותכם, אנו מצליחים

בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום" בשנים האחרונות

ללא פרסומות.

כידוע, אנו מפיצים את

הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות אנשים בארץ

ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר בין כל החלופות

האפשריות להפצה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון

הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן עזרתכם במימון הוצאה בלתי צפויה זו היא

חיונית, כדי שהפצת הגיליונות לבתי הכנסת תימשך .

את ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן

לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין ,

רחוב דוסטרובסקי

9 ,ירושלים 933806

התרומות מוכרות לצורך פטור

ממס

להפצת הגיליונות בבית הכנסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית, להקדשת גיליון,

לבירור אפשרות של תרומות פטורות ממס,

נא לפנות ל נייד052 3920206 :

ozveshalomns@gmail.com

תודה על שותפותכם

במפעלנו

בברכת שבת שלום

***********

עוז ושלום – החוג הרעיוני לציונות דתית )ע"ר(

שבת שלום

עורך אחראי: פנחס לייזר

נתיבות שלוםעוז ושלום

מרכזת המערכת: מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה

דוא"ל: pinchas.leiser@gmail.com

 

מערכת שבת שלום                                       עוז ושלום-נתיבות שלום