בהעלתך תשע"ד (גליון מספר 853)




פרשת בהעלתך

גליון מס' 853 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי

לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם

הַזֶּה

 כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

(במדבר יא, יד)

 

לא אוכל אנכי לבדי וגו' – כאן החליט הרצון, כי

לא תרעומת לבד הוא מתרעם, אבל יסכים לשאת, אלא גילה דעתו ורצונו שאינו רוצה לישא לבדו,

ונתן הטעם לא ח"ו שממאן עשות מאמר ה', אלא ששיער שהוא משא כבד ממנו, ולא יוכל

שאתו.

(אור

החיים שם, שם)

 

לא אוכל אנכי לבדי וגו' – הוא הטענה שאינו כאב

אלא כאומן. שהרי האב מוצא דברים לפייס את התינוק מצד הטבע כמש"כ. ואני אין לי

כח דברים לשאת בהם את כל העם הזה. אע"ג דודאי הי' למשה כח בפיו להיות לוקח נפשות.

אבל כל העם הזה אינו יכול.

(העמק

דבר שם, שם)

 

לא אוכל אנכי לבדי וגו' – לא אוכל אנוכי

לבדי למלא את התפקיד שהוטל עלי. חסרה לי ההשפעה הדרושה לכך וחסר לי הכישרון לרכוש

השפעה זו. לצורך התפקיד הזה אני רק בגדר חצי אדם. אני יכול לקבל את תורתך, ואני

יכול ללמד את תורתך; אך אין אני מסוגל לחנך לך עם לתורה זאת; לבות העם אינם

ברשותי, ואין אני יכול להפעיל עליהם את השליטה המחנכת והמעצבת, שתוביל למטרה ׁזאת.

(הרש"ר

הירש שם, שם)

 

"והאיש משה ענו

מאוד"

חנה מן

 לעילוי

נשמת אבי מורי, דוד בן יצחק וחנה,

 שהלך

לעולמו בח' בתמוז תשע"ב בשיבה טובה

 ושהמחיש

לכולנו מהי תכונת הענווה.

פרשת בהעלותך מסתיימת

בתיאור אירוע שמתרחש בין מרים ואהרן לבין אחיהם משה:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה

הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'

הֲלֹא, גַּם בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע ה'.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר, י"ב, א-ג).

למה מציינת התורה דווקא את תכונת הענווה של משה ולא מתארת אותו

כאיש צדיק, חכם וכדומה, תכונות שבוודאי מתאימות לו באותה מידה?

דיבורם של מרים ואהרן בנוגע למשה מכונה ע"י חז"ל

כלשון הרע על רקע קנאתם בו. משה לא הגיב וחז"ל

רואים בבחירתו להבליג ביטוי לענווה, כדברי

הרמב"ן:

וטעם 'והאיש משה ענו מאד' – להגיד כי השם קנא לו

בעבור ענוונותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע.

רש"ר הירש מוסיף שהזכרת

ענוותנותו של משה מיד לאחר טענות מרים ואהרן יש בה גם משום הסבר כיצד טעו לחשוב

שאין הבדל בין מעלתו ומעלתם.

האיש משה נהג עצמו כאחד האדם ולא

התגאה כלל, עד שיכלו לבוא לכלל טעות כזו. עוד פירשו חז"ל, שבזכות ענוותו של

משה, הקב"ה התערב למענו והעניש את מרים בצרעת. וכדברי הרמב"ם (הלכות

טומאת צרעת ט"ז הלכה י):

התבוננו מה אירע מרים הנביאה שדיברה באחיה… והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה

שהשותו לשאר הנביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאוד' ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת…

חז"ל מקשרים בין

לשון הרע לגאוותנות – מי שרוצה להרגיש מעל כולם מתגאה ומנפח את עצמו וגם

משפיל אחרים. צרעת נחשבת כעונש

בידי שמיים על החטא של לשון הרע והיהירות הכרוכה בכך, ולכן מי שלקה בצרעת נרפא ע"י

טקס המסמל היטהרות נפשית ותיקון תכונת היהירות. המצורע מצווה לקחת

עץ ארז, אזוב ושני תולעת, וכדברי רש"י (ויקרא, י"ד, ד): תקנתו

של אדם שמתגאה כמו עץ ארז הינה להשפיל את עצמו כתולעת וכאזוב.

הרמב"ם רואה את

מידת הענווה כשונה משאר המידות, לגביהן חל

העיקרון של "שביל הזהב". בשונה מכך, במידת הענווה רצוי להגיע לקיצוניות

הגמורה, כדוגמת משה, עליו נאמר: "עניו מאוד".

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג

בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר – והוא גובה לב. שאין דרך הטובה

שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח… ככל שמטהר האדם את לבו מכל שמץ של

גאווה, מוסרת מחיצה המפרידה בין רצונו ובין רצון בוראו וקרוב הוא יותר להשיג הכרה

עליונה. ומשה רבנו, שעם כל גדלותו, מעיד עליו יוצרו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני

האדמה ולא החזיק לעצמו טובה כלל, הוא אשר זכה לכך ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה

אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים ל"ד, י). (הלכות דעות ב, ג)

ר' חיים מוולוז'ין בפירושו על מסכת אבות, טוען שבזכות ענוונותו, משה

"קיבל" את התורה בעוד שלדורות הבאים התורה "נמסרה". הוא מסביר

זאת באמצעות משל: כמו שבאשכול ענבים, הענבים הגדולות הינן נמוכות יותר מפאת כובדן,

ואילו למעלה מצויות הענבים הקטנות, כך משה, "שהיה אדון הנביאים ואב החכמים

לא נשתבח אלא בענווה" ועל-כן זכה לקבלת התורה.

ר' חיים מציין את הערך הרוחני של מידת הענווה באמצעות משל נוסף. משה,

העניו מכל אדם, נמשל לכלי עם דופן דקה, כך שבית הקיבול שלו נעשה גדול והוא יכול

להכיל יותר. לשיטתו, ככל שהאדם ממעיט מערך עצמו ומתנהג בענווה יתרה, הוא

נעשה כלי ראוי יותר להכיל את השפע הרוחני. לעומת זאת, מי שמתרברב מגדיל את עובי

דופנותיו וממעיט מיכולת הקיבול הרוחנית של נפשו." לפי המדרש, אף המקום למתן תורה, הר סיני, נבחר ע"י

הקב"ה על בסיס אותו עיקרון, בהיותו הנמוך שבהרים. כך, עקב "ענוונותו", הר סיני זכה שעליו תינתן התורה.

ישנן גישות שונות לגבי מהי מידת הענווה

הרצויה. רש"ר הירש מדבר על ביטול עצמי מוחלט לפני רצון

ה': "ענווה פירושה תכונת אישיות המתאפיינת בהקרבה אישית, תוך נטרול כל

מחשבה על ערך עצמי וגדולה עצמית, הכנעה מושלמת לרצון ה'."

הרב קוק

מדגיש את החיבור עם השלמות הרוחנית, כשברקע תחושה חזקה של אפסות האדם מול

גדלות הבריאה, תוך ערנות לצרכי הפרט והכלל והרצון לשפר דברים ולתקנם מבחינה רוחנית.

באופן פרדוקסלי, ככל שהאדם משיג יותר בעולם הרוחני והחומרי, "הוא משיג את

קוצר ידו, ועיוורון השגתו. והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר

אל הטוב המוחלט". כך משה, בהיותו הגדול בנביאים שהתקרב לידיעת ה' יותר

מכל אדם אחר, הבין כמה נחות הוא כאדם. וכדברי פרופסור ישעיהו ליבוביץ: "מי

שהגיע לדרגה של משה שדיבר עם ה' "פנים אל פנים", הוא המסוגל להכיר

ולהבין, בכל עומק המשמעות של העניין, שהאדם אינו מכיר את האלוהים, משום שהאלוהים

אינו ניתן להכרה על ידי האדם."

הנצי"ב ותלמידיו מתנגדים

לרעיון של ביטול עצמי מוחלט ורואים את מידת הענווה כשילוב של הכרה בערך העצמי

והכרה בעליונותו של הקב"ה. העניו מכיר את חסרונותיו ואת מעלותיו כפי שהן, אך אינו

מחזיק טובה לעצמו על הטוב שיש בו, כי הוא מכיר בכך שהקב"ה נתן לו את הכוחות

האלו. בפירושו "העמק דבר" (במדבר י"ב, ג') סובר הנצי"ב שמשה ידע בדיוק מי הוא, אלא שזה לא גרם לו

לגבהות לב אלא להיפך. לשיטתו, העניו אינו מי שרואה

את עצמו כשפל ועלוב, אלא מי

שאינו חושש לכבודו ולצערו. ברוח זו, מפרש הנצי"ב את הסיפור על ר' יוסף שמובא בתלמוד (סוטה מ"ט עמ' ב), ר' יוסף אומר משפט תמוה, לכאורה מילים של גאווה.

(בתרגום לעברית): "אל תגידו שבטלה ענוה אחרי

מותו של רבי מאחר ואני קיים בעולם." אלא שבמקור אחר, כתוב (נדרים ל"ח

עמ' א): "אמר ר' יוחנן: אין

הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה." לפי הנצי"ב, המעלה העיקרית

הנחוצה לנביא הינה ענווה, אך רצוי שיהיה גם גיבור, עשיר וחכם, שאם לא כן, לא נדע

אם זו ענווה אמיתית. לכן אמר רב יוסף שהוא ישנו – בהיותו בקי גדול ובעל עושר וכבוד

בתור ראש ישיבה, יש לו את האפשרות להיקרא עניו אמיתי.

ברוח דומה, אמר הבעל שם טוב: "העניו אינו זה שנותן

למרכבה לנסוע והוא הולך אחריה ברגל, העניו האמיתי אינו עושה פרסום, אלא עניו בשעה

שיושב במרכבה זהו משה רבנו, "עניו מכל האדם."

ר' נחמן מברסלב

(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא,

קמ"ז) דוגל ברעיון דומה.

לשיטתו, העניו האמיתי מכיר בערכו ובמעלתו ואף יכול להשתבח ולפרסם זאת, בלי שזה יגרום

לו לתחושת גאווה, כיוון שבעומק תפיסתו עומדת התודעה שכוחותיו ניתנו לו מה'. ר'

יוסף, ועוד רבים מחכמי ישראל, לרבות ר' נחמן עצמו, ידעו לאפיין את הייחוד שבהם והשתבחו

על כך בפני תלמידיהם. העובדה שמשה רבנו כותב על עצמו שהוא העניו מכל אדם, מעידה על

הנקיות שלו ביחס למידת הגאווה.

מורי החסידות רואים במידת הענווה המגולמת בדמותו של משה, שילוב

של שפלות ונכונות לפעול עפ"י רצון ה'. מכוח הענווה האמיתית האדם מתמלא בעוצמה,

שדוחפת אותו לפעול ולקבל על עצמו שליחות. כך עולה מפירושו של ר' שמחה בונים מפשיסחא

לדברי רש"י על המילה "ענו" שבפרשתנו: "שפל וסבלן":

"אף על פי שהיה שפל בעיניו, עם כל זה סובל את עצמו. ואם אדם אחר היה שפל בעיניו

כל כך – לא היה יכול לסבול את עצמו." במילים אחרות, על העניו מצד אחד

להיות שפל ולהכיר בפחיתותו אל מול גדלות הבורא, ומצד שני להיות סבלן כלפי עצמו, ולזכור

שה' רוצה בו ובעבודתו כפי שהוא. אחרת הוא עלול להגיע לידי דיכאון וייאוש ולמצב שלא

יוכל לעבוד את ה' מרוב בושה.

ר' לוי יצחק

מברדיצ'ב מחדד את מעלת הענווה

של משה לאור לשון הפסוק – "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". לשיטתו, מידת הענווה של משה נבעה ממציאות חייו

בעולם העליון שלא "על פני האדמה". מי שתודעתו הקיומית מבוססת רק על מציאות

חייו בעולם הזה, יגיע בקלות לידי תחושת שפלות וייאוש. לעומת זאת, מי שתודעתו הקיומית

כוללת את זיקתו לקב"ה ולעולם הנצח, לא ייפול לידי ייאוש. מצד אחד, הוא יתמלא בענווה

מתוך הבנת קטנות ערכו ביחס לנצח; מצד שני, ההכרה שיש לו זיקה לאותו הנצח תעצים אותו.

ר' יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"מ", מרחיב את הרעיון הזה בהשוואתו בין משה, המתואר

כ"עניו" לשאול המלך, המתואר כ"נחבא אל הכלים" (שמואל א', י, כב). שניהם היו מודעים לשפלותם, אך בעוד שמשה חי בביטול לרצון ה'

וכשהצטווה לצאת בשליחותו, אמר – "הנני" (שמות, ג', ג), ובלשון המדרש: "הנני לכהונה הנני למלכות", שאול

המלך סירב לקבל את שליחות הקב"ה, למלוך על ישראל (שמואל א', ט, כו): "הֲלוֹא

בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי

הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי,

כַּדָּבָר הַזֶּה."

לסיום, אני רוצה להזכיר סיפור אחר בפרשתנו המדגים את ענוותו של

משה. בניגוד ליהושע, משה מגיב להתנבאות של אלדד ומידד במחנה, עם המילים "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה', נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ,

עֲלֵיהֶם" (במדבר

י"א כט) . משה מוכן להאציל מרוחו ולראות בלי צרות

עין ובנפש חפצה בתת ה' במישרין מרוחו על מי שיבחר בו. כך גם העביר מסמכויותיו

לזקנים (במדבר י"א יז): וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ

אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וכדברי רש"י במקום: "למה משה דומה באותה שעה? לנר

שמונח על גבי מנורה והכל מדליקיו הימנו, ואין אורו חסר כלום."

אני רוצה לאחל לכולנו, לפשוטי העם ולמנהיגיו כאחד, שנצליח

להתגבר על הגאווה היתרה שאוחזת אותנו לעתים, להכיר בערכנו ובד בבד להכיר במעמדנו בפני

האלוקים, ומתוך כך לנהוג באחרים ברוח נדיבה ונטולת קנאה.

חנה מן היא פסיכולוגית קלינית

ותושבת קרית שמונה

 

 

אהבה מקלקלת את השורה

ויעש

כן אהרן

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

(רש"י במדבר ח , ג)

שאלו

לו לרבי ברוך ממז'יבוש (נכדו של הבעש"ט, מגדולי החסידות): כאשר הורה ה' לאהרון ביד משה כיצד להעלות את הנרות, נאמר בתורה 'ויעש

כן אהרון'. רש"י מפרש זאת לשבחו

של אהרון: מלמד שלא שינה. מה כוונת

הדברים? כלום יעלה על הדעת שאהרון,

קדוש ה', ישנה ממצוותו, עד שיש לשבחו בשביל שלא שינה?

השיב

הרבי: …סיפרו על קדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת, וכשהיה מסדר את הנרות ויוצק שמן

במנורה – הרי מרוב התלהבותו לא היה יכול לעשות את הדבר כתיקונו והיה השמן נשפך חוץ

לכלי. לפיכך נאמר לשבחו של אהרון, שעם

כל דביקותו בבורא בכל נפשו, היה מיטיב את הנרות ומעלה אותם כתיקונם.

 (אור הגנוז למרדכי

מרטין בובר)

 

…כלומר,

אהרון עשה את שנצטווה עליו לא כאדם

המתלהב ומתפעל, אלא כאדם המכוון תודעתו והכרתו לעבודת ה' של יום-יום, והמשמעות

הגדולה בעבודת ה' איננה בכך שהאדם נותן בזה פורקן להתלהבותו הדתית, דבר אשר ספק אם

יש בו מעבודת ה' הטהורה מכל פנִיָה, ושמא אין בכך אלא משום מתן סיפוק לדחפיו

הנפשיים של האדם עצמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של

שיחות על פ' השבוע, עמ' 648)

 

 

"וטהרת אותם" –עבודת הקודש עלולה

להכשיל ודורשת זהירות

חזר להזהיר

על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש, כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר

שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל

הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה

גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב, י"ג) "ואשר יקריבו

שם טמא הוא"… וכמו שאירע באמת אחר כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם,

על כן באה אזהרה דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

("העמק דבר" במדבר ח, ט"ו)

 

 

מיהו

"אספסוף"?

מהו 'והאספסוף'? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא

– אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב) 'וגם ערב רב עלה אתם'. ואחד מהן אומר: והאספסוף

אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש' מה כתיב שם? (שם) 'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' – בקוצים

שבמחנה, ומנין שאותן זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו) 'ותבער אש בעדתם' ואין עדה אלא סנהדרין,

שנאמר (במדבר טו) 'והיה אם מעיני העדה נעשתה'.

(במדבר רבה פרשה טו)

 

 

קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך

מפניך": במי המדובר?

ומשה

רבינו ידע, שאויבים ומשנאים מוכנים לתורה מיד עם תחילת בואה לעולם. דרישותיה

למשפט ולחסד עומדות בניגוד בניגוד חריף לתכתיבי הכח והאנוכיות והחלשים והנצרכים

חשים בקללת התכתיבים האלה כל עוד חולשתם בם. אך ברית כרותה בין בעלי הכוח להיות

ערבים זה לזה על השלטת תכתיביהם. אלה הם אויבי התורה הקשורים ביניהם באין אומר

ודברים; הם מציבים את מחסום הכלל בפני התורה המבקשת לשכון בארץ. ודרישות התורה לכיבוש

היצר ולקדושה מוסרית עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה, ולפיכך היחידים

שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" אלא גם "משנאים" לה; אין

התורה רק שנואה בעיניהם, אלא היא נרדפת על ידם.

(הרש"ר הירש במדבר י, ל"ה,

ל"ו)