בהעלתך תשע"ג (גליון מספר 800)




פרשת בהעלתך

גליון מס' 800 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם

מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים

 וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

(במדבר יב, טו)

 

והעם לא נסע(סוטה ט) זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה

כשהושלך ליאור, שנא' (שמות ב) 'ותתצב אחותו מרחוק וגו".

(רש"י

שם שם)

 

והעם לא נסע – בפסוק 'ותתצב אחותו (שמות ב, ד) יש ז' תיבות, לכך המתינה לה שכינה ז' ימים.

(בעל הטורים

שם שם)

 

…ואמר: "ואחר נסע העם מחצרות

ויחנו במדבר פארן". להגיד, שבכל מסע ומסע באה אליהם צרה וצוקה על חטא לשון הרע.

כי בתבערה היו המתאוננים – "ותבער בם אש ה'" (לעיל יא, א), ובקברות התאוה התאוו תאווה וידברו

באלהים, ושם קברו המתאווים (לעיל יא, לד); ובחצרות היה עניין אהרן ומרים וצרעתה

(כאן יב, טז). ובפארן שלחו המרגלים ומרדו באלהים ונגזרה עליהם גזרה

(לקמן יג, ג). וגם שם היה עניין קרח וכל עדתו. הרי לך, כי בכל מסע ומסע

השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב.

(אברבנאל במדבר – יב א-טז)

 

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה

עָנָיו מְאֹד

רמי פינצ'ובר

לכבוד שבת כלה וחתן

 דניאל עובדיה

ועובד פינצ'ובר

הפסוק יוצא הדופן

שנקרא בפרשה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג) נמצא בתוך הסיפור

"אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית", שניתן לכנותו כ"המרד המשפחתי"

של אהרון

ומרים כנגד נבואת משה (המצטרף למרד העם ושבט לוי במדבר). בספר

במדבר פרק יב. וכך נאמר:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית

אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה

דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ

שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד

עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ

שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה

אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל

בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת

וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ.

מיד לאחר הדיבור

של אהרון

ומרים מסופר שה' שומע. איננו שומעים תגובה של משה, שמן הסתם לא

ידע על השיחה הזו, במקום זה מופיע הפסוק על ענוותנותו של משה. ואז "פִּתְאֹם" ה'

קורא למשה, אהרון ומרים ומספר להם על גדולתו של

משה הנביא ובסוף התוכחה עונש הצרעת, תפילת משה ורפואתה של מרים. הרבה שאלות נשאלות

על הסיפור המוזר הזה. אחת השאלות המעניינות היא מי הוא המתאר את משה העניו? האם

משה? האם אלוהים? האם המספר? ומדוע תכונת הענווה של משה רלבנטית לסיפור הזה? מדוע

מכל התיאורים של אנשי המקרא, רק משה זוכה לשני הכתרים: כתר הענווה וכתר הנאמנות?

בהקשר של פסוק זה,

חז"ל מפליגים בשבחו של משה במדרשים רבים ולהלן טעימה קטנה:

בוא וראה גדולת ענותנותו של משה רבינו, שהעיד הכתוב עליו (במדבר יב)

"והאיש משה ענו מאד וגו'". (פסיקתא זוטרתא

(לקח טוב) במדבר בהעלותך)

'מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי

הָאֲדָמָה' ולא מאבות. רבי יוסי אומר: אף מאבות… (ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשלט)

לפי המסורת היהודית (וגם זו שאינה יהודית) – משה הוא גדול המנהיגים וגדול

הנביאים בהיסטוריה ולדעת פרשנים רבים גדולתו זו היא עקב תכונת הענווה ובזכותה זכה

משה להיות המנהיג והנביא הגדול מכולם.

המקרא, חז"ל,

פרשני המקרא וספרות המוסר מלֵאים בתיאור מעלותיה ושבחיה של מידת הענווה, ונוכל

להביא כאן רק מספר נגיעות: "עֵקֶב

עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (משלי כ"ב

4), "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (בבלי שבת ל ב). ומצד שני צריך לזכור גם את המאמר המפורסם של ר' יוחנן:"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה

את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין נו).

בירושלמי ישנו מאמר סתום "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה – עשתה הענווה עקב

לסולייתה" (שבת

נ), הרב שלמה חיים פרידמן (נכדו של ר'

ישראל מרוז'ין האדמור מסדיגורה, ציוני דגול שקבע את משכנו בתל אביב 1887-1972),

בספרו "חיי שלמה" מפרש את המאמר: "וקשה, איזו ענוה היא

זאת אם לוקחים יראת ה' ושמים לעקב? אלא האמת היא שהענוה היא חכמה יותר מהחכמה

עצמה (הדגשה שלי ר"פ), מפני שהחכמה בעשותה את היראה כתר

לראשה היא מדגישה בזה שהמלאכה כבר נגמרה, והענוה אומרת לא, זה עתה התחלתי ביראת

שמים, הוא עוד בעקב שלי, אני צריכה עוד להשתלם ביראת ה', עלי עוד לעבוד עד שאצליח

להרימה עד לראשי ואהיה כולי מלאה יראת שמים." (נראה שיראת

השמים מתקשרת בדרשת "חיי שלמה" לפסוק: "רֵאשִׁית

חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא)).

אולי-פקה קאלאסוואו, מנכ"ל נוקיה בתקופת הזוהר

שלה, כתב: "ענווה היא תכונה חיונית במנהיג, כמו שהיא חיונית בחברה. נוקיה, אם תמשיך

לשגשג, חייבת להיות ממוקדת כלפי חוץ. היא חייבת לסגל לעצמה את הענווה

שגורמת לה להקשיב ללקוחות שלה ולחפש רעיונות מבחוץ. היא חייבת להיות צנועה אל מול

המורכבות…" ענווה אין פירושה להיות שקט או חסר אומץ לומר את אשר על

לבך. אומץ וענווה הולכים

יד ביד ולא סותרים זה את זה." (התפרסם

ב 28/01/08 ב"דה מרקר" – הדברים

נכתבו בשנת 2006 וכנראה שהמסר נשכח…)

נראה שבהקשר לכל הדברים הללו הפליא לתאר

משוררנו הלאומי בשירו הנפלא: "יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם":

יְהִי חֶלְקִי

עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֵשׁ,

רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם

בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חֹלְמִים נַעֲלָמִים,

מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;

גְּנוּזָה חֶמְדַּת

רוּחֲכֶם בְּתוֹכְכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,

וּסְגֻלּוּתֵיכֶם,

כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.

וְאוּלָם חַיֵּיכֶם – מֵיטַב

חֶזְיוֹנְכֶם, וְתִפְאַרְתְּכֶם – עֶצֶם הֱיוֹתְכֶם;

אַתֶּם הַשּׁוֹמְרִים הַנֶּאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּעוֹלָם!

ביאליק מדגיש את חלקם הקריטי של הענווים בשימור

הנאמן והמהימן של צלם אלוהים בעולם! אפשר לומר שעל פי ביאליק ללא ענווה אין

לעולם תקווה ואין לו תקומה.

למדנו שהעולם בנוי

על הענווה ועל הנאמנות, שתי תכונות שבהם הצטיין משה. בעניין זה ישנו מדרש נפלא

שמרחיב ומאגד בתוכו את כל תכונותיו של משה שבזכותן זכה להתגלות, לנבואה ולמנהיגות:

והשם שהוא נתגלה למשה בסנה מתוך אהבה

ומתוך הרחמים ומתוך הענוה ומתוך הישרות ומתוך השפלות ומתוך הצדקה ומתוך האמונה. (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש רבי עקיבא

עמוד 414)

תכונות אלו של משה נסמכות על תיאור דמותו

ומעשיו, המתגלות בכל עוצמתן לכל אורך דרכו מרגע יציאתו משערי ארמון פרעה ועד יום מותו

על הר נבו אל מול פני הארץ הנכספת (ולא כאן המקום להרחיב).

מדרש נפלא זה מיטיב להתוות לכל אדם ובעיקר

לזוג החפץ להתאחד תחת החופה – את הדרך והמתכון לחיים משותפים, חיים שכל אחד נותן

את החלק שלו באהבה, ברחמים, בענווה, בישרות, בשפלות, בצדקה ובאמונה.

ברוח הדברים הללו

היטיבה זלדה לתאר את "הבית הצנוע" בשירה "הבית הישן":

הבית הצנוע שותף

להילולת השמים;

השמש משליך אל תוכו

את זהבו הבוער,

והלילה

מציף אותו באפלת כוכבים.

יהי רצון שנצליח לקיים ולהתקיים בנו,

במשפחתנו, בארצנו ועם שכנינו: באהבה, ברחמים, בענווה, בישרות, בשפלות, בצדקה,

באמונה

ובשלום וכך נוכל להיות שותפים

להילולת השמים.

(הדברים

מוקדשים לכבוד נישואיהם של בננו הצעיר עובד עם בת זוגו דניאל שיזכו שיהיה בניינם בניין עדי עד)

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

 

ועוד על מידת הענווה

"אחרית כל קטטה – חרטה, ואחרית כל ענווה –

שלום".

(רבי שלמה אבן גבירול)

 

"'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך' –

ענוותנותך היא האות"

("משך חכמה" בפירושו לשמות ג 11)

 

"כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה, שכן ענווה, שיש עמה

כוונה, שוב אין שמה ענווה."

(שמחה רז –

מנחם מנדל מקוצק).

 

"רבי זוסיא ואחיו רבי אלימלך שוחחו ביניהם על מידת הענווה. אלימלך

אמר: "צריך האדם להתבונן תחילה בגדולת הבורא, ואחר כך יגיע לידי הענווה

האמיתית." ואילו זוסיא אמר: "לא כי, אלא שצריך האדם להתחיל בענווה

אמיתית ואחר כך תבוא עליו הכרת הבורא." שאלו את רבם , המגיד ממזריטץ, עם מי

הצדק. הרבי הכריע : "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אבל החסד הפנימי שורה על מי

שמתחיל בנפשו ולא בבורא."

(מ.מ.

בובר "אור הגנוז" עמ' 225)

 

"חזר רבי משה (מקוברין) באזני אחד

ממקורביו על סיפור הבעל שם טוב על עצמו: "כשהגעתי למדרגת ישוב הדעת הגדול,

הבנתי שעדיין לא התחלתי כלל בעבודת השם". שאל האיש: "הלא אמרו חכמנו:

'דעת קנית מה חסרת?' השיב רבי משה:' שמעתי ממורי פשט על מאמר זה. 'דעת

קנית' – אם סבור אתה שכבר קנית דעת, הרי חסר אתה 'מה' היינו בחינת הענווה. ככתוב:

'ונחנו מה'. ואילו – 'דעת חסרת': אם ברי לך שחסר אתה דעת, הרי 'מה

קנית'. כלומר: קנית 'מה' היינו בחינת הענווה."

(מ.מ.

בובר "אור הגנוז" עמ' 355).

 

 

יראה

וענווה: אברהם, משה והלל לעומת יצחק ושמאי

וזהו טענת הגר בפרק במה מדליקין וקפדנות שמאי ברחיקתו, דשמאי

הוא מדרגת היראה כנודע שמצדה הגבורה והקפדנות מדרגת יצחק אבינו ע"ה,

כנודע שממנו התחלת ענין ישראל … ולכך הוא ריחק הגרים שם בפרק במה מדליקין. ומצד

היראה השלם בה הוא ממש היפך זה כנ"ל. וענותנותו של הלל קרבתן כענין משה

רבינו ע"ה ענו מאד, לכן קרב הערב רב וטען נגד מיכה כנ"ל. וכן

אברהם אבינו ע"ה היה ענו כמו שאיתא בברכות "אי ענו ? תלמידו של אברהם

אבינו ע"ה" לכך הוא אב לגרים כדתנן בבכורים. כי מצד העניוות שהוא

הערכת חסרונו מול גודל השם יתברך אין מקום התנשאות נגד גר זה שבא במקלו ובתרמילו

כי מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ וידלק ויוכל לשום אור בחומץ גם כן כענין "לב

טהור ברא לי אלקים" ובריאה הוא יש מאין.

(ספר אור זרוע לצדיק

לרבי צדוק הכוהן מלובלין)

 

"זכרנו את הדגה": וכי יש בענין שהיו המצרים נותנים

להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר: 'ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה') ?! אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, ודגים היו נותנים

להם בחנם? ומה אני אומר "חנם"? חנם מן המצות.

 (סיפרי

בהעלותך פיסקא פז)

 

 

חיבת הארץ קשורה

לחובות המוטלות על האדם החי בתוכה

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו

אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור

למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים

חנם" (במדבר יא ה)

ודרשו בספרי "חנם מן המצות" – וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות

ומעשרות, כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וכו', לפי שכל אלו פטורין מן

המעשר בחוץ לארץ, אפילו מדרבנן ובארץ ישראל חייבים מדרבנן, … ומדקאמרו "חנם

מן המצות" מכאן שהיתה עינם צרה בכהני ה', על כן שנאו את הארץ מקום החיוב,

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה הן מצות חלה המיוחדת

לנשים ותלויה בארץ הן שאר תרומות ומעשרות, וזה שאמרו רז"ל (סוטה יא) "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו

אבותינו ממצרים" – רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר

אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן אמרו רז"ל (ב"ב קיט) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו

אוהבים הצדקה, על כן אמרו "תנה לנו אחוזה"…

 (כלי יקר

במדבר כו , סד)

 

 

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות התאוה – יכול כך היה שמו מקודם, תלמוד לומר: 'כי שם קברו…' על שאירע נקרא

ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה,

הרי הוא אומר 'והאספסף אשר בקרבו' – אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן

מנסיא אומר: אלו הזקנים שבהן, שנאמר 'אספה לי' – אם כן היו זקנים עושין קל

וחומר לשאר כל אדם, כיוצא בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו

בני הדיינין עושין היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין

עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

 

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה

בשר" הורה שאין האדם הומה

אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם מתוך

קופה של בשר" (ברכות לב),

לכך אמר "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך

עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור

איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל

הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר

"ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים,

אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך, על-כן כל היום

תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך

וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה .

 (כלי יקר דברים יב , כ)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

 

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com