בהעלתך תשע"ב (גליון מספר 752)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת בהעלתך

גליון מס' 752 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים

בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו

יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ

וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ.

 עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ.

(במדבר ט', כ"ב-כ"ג)

 

 

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ – טעם שהיה נסיעתם וחנייתם על פי ה' הוא בכלל הניסיונות שניסה ה' אותם

במדבר לענותם בדרך, להוליכם ממקום למקום כשביקשו לנוח באשר היו, ולהאריך חנייתם

כשהיו חפצים ליסע משם, והכל לראות אם יתרעמו עליו, והדבר מפורש במשנה תורה 'וזכרת

את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך… למען ענותך לנסותך, לדעת… (דברים

ח, ב) .

(רבי יצחק שמואל רג'יו, שם, שם)

 

ויאמר משה 'קומה ה"

וכתוב אחד אומר 'ע"פ ה' יסעו' – כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? משל למלך

בשר ודם שאמר לעבדו הנראה שתעמידני בשביל שאני הולך לתת ירושה לבני. ד"א: משל

למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך ונהג אוהבו עמו, כשהוא נוסע אומר 'איני

נוסע עד שיבא אוהבי עמי', וכשהוא חונה אומר 'איני חונה עד שיבא אוהבי עמי', נמצאת מקיים

'על פי משה יחנו' ונמצאת מקיים 'על פי ה' יחנו ועל פי משה יסעו' ו'על פי ה' יסעו'.

בזמן שהיו נוסעין היה עמוד הענן נעקר ממקומו על פי המקום, ולא היה לו רשות להלוך עד

שיאמר לו משה נמצאת מקיים 'על פי ה" ו'על פי משה', משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו

הריני ישן לי עד שתעירני משנתי, כך אמר הקב"ה: איני מהלך עד שתאמר לי 'לך'.

(ילקוט שמעוני במדבר, פרק י – רמז תשכט )

 

 

סגירת המעגל של משה ואחיו

 אלעד קפלן

וַתְּדַבֵּר

מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:

כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא,

גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'1

פרשת בהעלותך, ולא

בפעם הראשונה בהיסטוריה העברית, מלווה במאבק כוחות בין אחים. לאחר גלות ארוכה

במצרים, שהתחילה במאבק בין יוסף ואחיו ומכירת יוסף למדיינים, נדמה ששוב חזרנו

לנקודת המוצא. המאבק הראשון עסק בהעדפתו של יוסף על פני אחיו, ואף הפעם, המאבק

עוסק בהעדפתו של משה על פני אחיו.

מי היא אותה כושית?

רוב מפרשי המקרא מציעים פרשנות לפיה האישה הכושית היא ציפורה אשת משה. רש"י

טוען שהכוונה בדברים שהיא אישה יפה "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים

בשחרותו של כושי", בעוד הראב"ע טוען שמדובר בכינוי לציפורה, שהייתה לדבריו

מדיינית שזופה במיוחד, שנראתה כמו אישה כושית. מנגד, הרשב"ם דוחה את הטענה כי

מדובר בציפורה – "שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח?"

הוא כותב ומוסיף שאין היגיון בכך שכוונת הכתוב למדיינית "כי כוש

מבני חם הוא, ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם". במקום זאת הוא מציע לפרש

את המילה 'כוש" פשוטו כמשמעו. לפי הרשב"ם מדובר באישה אותה נשא משה בזמן

שמלך בארץ כוש, תרבות קדומה שמקומה כיום ככל הנראה באזור סודאן.

למעט הרמז הבודד

בפרשתנו, סיפוריו של משה בארץ כוש אינם מתוארים בתורה. עם זאת, על פי הספר החיצוני

'דברי הימים דמשה רבנו', עליו מתבסס הרשב"ם בפרשנותו, ומבחר מקורות נוספים, משה

העביר בארץ כוש עשרות שנים מחייו. פרק זה בחיי משה זוכה להתייחסות נרחבת ומרתקת גם

במדרש ילקוט שמעוני2, בו נעסוק בדברים להלן. לפי המדרש, התקופה בכוש

מתפרשת לאורך פער הזמנים בין בריחתו של משה ממצרים ועד הגיעו למדיין לבית יתרו. מהדברים

עולה כי מריבת משה ואחיו חותמת מעגל ארוך שהתחיל כבר במריבה הקודמת בין יוסף ואחיו.

 

שני נסיכי מצרים

שני נסיכים עבריים

היו במצרים – יוסף ומשה. אחד מוביל את בני ישראל למצרים ואחד מוציא אותם ממנה. יוסף

זוכה למעמדו לאחר שרכש את תמיכת פרעה ומשה מאבד את מעמדו כאשר פרעה ביקש להורגו.

לפי המדרש, לאחר

בריחתו של משה, הוא מגיע למחנה של קוקנוס מלך כוש, שם, ממש כמו יוסף בבית פוטיפר, זוכה

לאהבה גורפת: "ויאהב המלך והשרים וכל חיל המלחמה את הבחור כי רב ויקיר הוא

וקומתו כארז ופניו כצאת השמש וכח גבורתו כארי ויהי יועץ למלך". לאחר תשע

שנים, המלך מת והכושים מחפשים מחליף ראוי, שיעזור להם במלחמותיהם. משה הופך במהרה

למועמד המועדף: "וימהרו ויפשיטו איש לבושו וישליכו ארצה ויעשו במה גדולה ויושיבו עליה את משה

ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך יחי המלך וישבעו כל השרים וכל העם לתת לו את

הכושית הגבירה אשת קוקנוס לו לאשה וימליכו אותו עליהם. ומשה בן שבע ועשרים שנה במלכו על

בני כוש".

כשם שיוסף זכה להיות

אחראי על כל בית פוטיפר – "ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו"3

– כך לפי המדרש משה ממונה על כל בית כוש – "ויושיבוהו על כסא המלוכה וישימו כתר מלכות

בראשו וגם את הכושית הגבירה נתנו לו לאשה". נציין כי מדובר במנהג

מקובל במזרח הקדום, שכאשר המלך מת נותנים את כל רכושו, ובכלל זה את אשתו, ליורשו.

כמו יוסף, שנמנע מקיום

יחסי אישות עם אשת פוטיפר, למרות ההזדמנות שהתגלגלה לפתחו, כך גם משה נמנע מהאישה

הכושית: "ויירא

משה את אלקי אבותיו ולא בא אליה כי זכר את השבועה אשר השביע אברהם את אליעזר עבדו

לאמר' לא תקח אשה על בני מבנות כנען'".

בשני המקרים, הן אצל

יוסף והן אצל משה, מעשה זה מוביל לגירושם. בעוד אשת פוטיפר מתלוננת על יוסף

ומובילה לשליחתו לבית הסוהר, הגבירה הכושית מתלוננת כי משה לא בא אליה בכל ארבעים

שנות מלכותו ובכך מובילה לסילוקו מארץ כוש: "בשנת ארבעים למלכו והוא יושב על כסא המלוכה

והגבירה יושבת לימינו אצלו, ותאמר הגבירה אל השרים ואל העם: הנה זה ארבעים שנה אשר

מלך זה על כוש ואלי לא קרב ואת אלקי בני כוש לא עבד… וישכימו בבוקר וימליכו את

מונחם בן קוקנוס עליהם וייראו בני כוש לשלוח יד במשה וכי זכרו את השבועה אשר נשבעו

לו ויתנו לו מתנות גדולות וישלחוהו בכבוד גדול ויצא משם ויחדול ממלוך על כוש".

משה המגורש מגיע

למדיין. כזכור, המדיינים הוציאו את יוסף מהבור4. לעומת זאת, לפי המדרש,

כאשר משה מגיע אל רעואל המדייני, הוא מבצע את הפעולה ההפוכה וזורק את משה לתוך בור

למקרה שיבקשו אותו הכושים מהם הוא נס: "ויבוא אל רעואל ויספר לו משה את אשר ברח ממצרים

ואת אשר מלך לבני כוש ואת אשר לקחו מידו המלוכה ויגרשוהו. ויהי כשמוע רעואל את

דבריו אמר בלבו: אתנה זה בית הכלא וארצה בו לבני כוש כי נוסם הוא ויקחהו אל בית

הסוהר".

לאחר עשר שנים, משה

נחלץ מהבור בעזרתה של ציפורה בתו של רעואל: "ויהי בהיותו עצור שמה ותחמול עליו צפורה ויוציאוהו מן הבור

ויגלחוהו וישנו את בגדי כלאו ויאכל לחם".

עם יציאתו מהבור,

מתרחש אירוע נוסף המקשר בין יוסף ומשה – העברת המטה. לפי המדרש, בגנו של רעואל היה

נטוע מטה קדום, בו חקוק שם ה', שהועבר מאדם הראשון, דרך נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב

ויוסף. המטה הגיע עם יוסף למצרים וכאשר נפטר הוא התגלגל לידיו של רעואל, שהוציא

אותו ממצרים ונטע אותו בגנו – "ויהי אחרי מות יוסף וישבו שרי מצרים בית יוסף

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גנתו".

לפי קביעתו, רק מי שמסוגל להוציא את המטה מהאדמה ראוי לזכות בידה של ציפורה, אך

משימה זו מתבררת כקשה במיוחד – "ויבחנו כל גבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה

בתו ולא יכלו וישאר בתוך הגן עד בוא אשר לו המשפט ויקחהו". כשהוא עוקף

את כל שאר הגיבורים, משה שולף בקלות את המטה, זוכה בידה של ציפורה וממשיך בכך פעם

נוספת את דרכו של יוסף.

 

סגירת המעגל

המדרש מתאר את דרכו

של משה כתמונת ראי לדרכו של יוסף. שניהם נסיכי מצרים, שניהם אינם קרבים לאשת האדון

ומודחים עקב כך ממעמדם ושניהם נזרקים לבור בצמוד למפגש עם מדיינים. כעת אנו חוזרים

לסוף הסיפור בפרשת בהעלותך.

יוסף התחיל את דרכו

עם מריבת אחים וסיים אותו כנסיך מצרים, בעוד משה התחיל את דרכו כנסיך מצרים וכעת

הוא ניצב בפני מריבת אחים. חזרנו לאותה נקודה – יריבות בין אחים, שכבר הובילה בעבר

לשעבוד וגלות ארוכה.

הפעם, במקומם של אחי

יוסף, אלו מרים ואהרון, שמדברים על האישה הכושית, אליה משה לא קרב מתוך דבקות

בקב"ה, ומפקפקים על יושרו. האם פעם נוספת סכסוך האחים יוביל לתוצאה הרסנית?

בעוד יעקב גער ביוסף על חלומותיו אך לא שם סוף למריבה, בפרשת בהעלותך הקב"ה עצמו

מתערב: "וַיֵּרֶד

ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם,

וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי;

אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם-ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם

אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן

הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת,

וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי

בְמֹשֶׁה". זו אינה נבואת החלומות והחידות של יוסף עליה ערערו אחיו,

נרמז בדברים. זוהי נבואת משה, פה אל פה, במראות ולא בחידות.

הפעם המעגל נסגר. משה

מתפלל לרפואת מרים אחותו, המשפחה אינה מתפרקת והגלות הארוכה מסתיימת. בסיפור הנעלם

במדרש, היוצר שיקוף בין סיפורי משה לסיפורי יוסף, ניתן לקבל תמונה של היסטוריה

המתקנת את עצמה. שנאת חינם עלולה ליצור קרעים שלוקח דורות רבים לתקן. כאשר אנו חוזרים

על צעדי העבר, יש להיזהר לא לחזור גם על אותן טעויות, אלא ללמוד ולצמוח מהם על מנת

לבנות במקום העבר עתיד טוב יותר.

1. במדבר יב, א-ב

2. מדרש ילקוט

שמעוני, שמות קסח

3. בראשית לט, ד

4. בראשית לז,

כח

אלעד קפלן כותב את מדור "פרשה בחקירה" מדי שבוע באתר נענע 10

 

 

תהליך

הבשלתו של עם ישראל היה מלווה בעליות וירידות

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת

ימים": …כשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד, הלכו מהלך שלשה ימים ולילה

אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק י סימן תשכט)

 

"ויסעו מהר ה'": ואמר

רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'.

(בבלי שבת קטז, ע"א)

 

 

"קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך": במי

המדובר?

ומשה רבינו ידע, כי

יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים ומשנאים. הלא דרישותיה – צדק

ואהבת הזולת – הם בניגוד גמור לגזירות הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות,

לשם ערבות הדדית לקיים ממשלתם הזידונית על אף דרישות הצדק ואהבת הזולת. התוקפנים

והחמסנים ההם הלוא ניצבים כאויבים על דרך התורה ואין נותנים לה מעבר; ודרישות

התורה לריסון עצמי ול"קדושים תהיו" – הם הסתירה הגמורה לחושניותם הגסה,

ולא יימלט שההמונים הגסים לא יקומו לה לשונאים ואפילו ל"משנאים", שלא רק

באיבה יתייחסו אליה, כי אם גם ירדפוה בפועל ממש.

(הרש"ר הירש על התורה, פרשת

בהעלותך)

 

 

ה"חכמות

החיצוניות" נחוצות להבנת התורה

וכבר נתבאר, ריש פרשת תצוה, שהמנורה

בכלל מרומז להאיר על חוכמת התורה בפילפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה שישה קני

מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חוכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה

להם להתפרש (בהן) בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לביאור התורה… והגביעים מורים

על השקאה, שהתורה משקה בחוכמות, והחוכמות משקות הדעת, לדעת ולהבין דיקדוקי דבר ה'.

 (מתוך פירוש "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין, מובא

ב"עיונים בספר במדבר" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

 

"ומי

יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם": אין מונופול על רוחניות

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית

העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת ("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות

הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד; האחרון שבאומה יכול

לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

(הרש"ר הירש על התורה)

 

 

"והיית

לנו לעינים": העיניים חביבות ומראות את הדרך

'והיית לנו לעינים': לשון עבר לו כתרגומו, ד"א לשון

עתיד כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו, ד"א שתהא חביב עלינו כגלגל

עינינו, שנאמר (דברים

י)

'ואהבתם את הגר'.

(רש"י במדבר י , לא)

 

 

התרועה

והתקיעה, הדין והרחמים, המלחמה והשלום

'תרועה יתקעו למסעיהם':

כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג כד) כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן

כתוב במסעות (לעיל

ט כג)

'על פי ה' ביד משה', והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט) 'וכי תבאו מלחמה

בארצכם וגו' והרעותם', ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) 'וינוסו משנאיך מפניך', וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג),

וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו י) 'עד יום אמרי לכם הריעו

והרעותם', וכתיב (שם

פסוק כ) 'ויריעו העם תרועה

גדולה ותפול החומה', ולכך היתה חרם, ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה, כי הפשוטה

רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמר '(ו)בנחה (להלן פסוק לו)

'שובה ה' רבבות אלפי ישראל', וכתיב (פסוק י) 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי

המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים, ורבותינו (ר"ה לג, ע"ב)

העתיקו, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום

הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין.

(רמב"ן במדבר י , ו-ז)

 

 

"והאיש

משה ענו מאד"

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן

בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה

אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו

מאד' ולא נאמר 'ענו' בלבד ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוח'. ועוד אמרו שכל

המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות ב , ג)

 

 

כל הנביאים נסתכלו

באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

(בבלי יבמות מט, ע"ב)

 

 

"נסתכלו באספקלריא

שאין מאירה". וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, וידע

שלא ראהו בפניו.

(רש"י יבמות מט, ע"ב)