"וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל-ה'. וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה…"

(שמות י', י"ח-י"ט)

כְּמוֹ בְּמַכַּת חֹשֶׁךְ

בְּמִצְרַיִם

בְּבַת אַחַת

אֲפֵלָה מֻחְלֶטֶת

אפֶשְָׁר היָהָ ממַשָּׁ

לְמַשֵּׁשׁ חֹשֶׁךְ,

לָגַעַת בַּחֹשֶׁךְ, לִרְאוֹת חֹשֶׁךְ

לִנְשֹׁם חֹשֶׁךְ, לְהָרִיחַ חֹשֶׁךְ

לְהִשְׁתַּגֵּעַ מֵרֹב חֹשֶׁךְ.

כָּכָה עַכְשָׁו אֲנִי

עִם הָאוֹר.

ליטל מור (מתוך כתב העת 'משיב הרוח')

מתי 'נולד' עם ישראל?

 גדעון אדמנית

א. פתאום קם העם: לפי שיר מפורסם של אמיר גלבוע "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת…". גם הפתיחה לספר שמות, המתמצתת רשימת כל בית יעקב (שנזכרה בבראשית מ"ו, ח-כ"ז), מתארת שינוי דומה. ריבוי עצום של 'בית אברהם' המממש את ברכת הזרע 'כעפר הארץ' שקבל אברהם מה', משנה את מעמדם 'פתאום', מ'בני יעקב' ל'בני ישראל'. רק המתבונן מבחוץ מבחין שהגדרתם כמשפחה כבר אינה מתאימה למצבם. פרעה המלך, רואה בריבוי המדהים תופעה חריגה ומאיימת המצדיקה את הגדרתם כעם. הראייה העוינת מביאה ליראה מוגזמת ומניעה רצף של יוזמות אכזריות, כדי לעצור את התהליך "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ – הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ… לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם". לפי הבט זה לידת העם נעוצה בריבוי עצום מחד ובמצוקה לאומית קשה, העשויה ליצור 'ברית גורל' של סולידאריות עמוקה.

ב. עם נולד בארצו: תשובה שונה לעיתוי 'לידת' העם נתן פרופ' אדם זרטל בספרו 'עם נולד'. זרטל, הארכיאולוג, שגילה מזבח גדול על הר עיבל ושרידי מאות יישובים רבים מהמאה ה 13 לפנה"ס. הוא טוען שהממצאים הללו מהווים עדות ברורה להתנחלות עם ישראל ולמזבח שהקים יהושע בן נון. מהשם שהעניק  לספרו, משתמע שזרטל סבור שעם ישראל 'נולד' משעה שכבש את ארץ כנען והפכה, ע"י התנחלותו בה, לארץ ישראל. עמדה דומה עולה גם מפתיחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית…", עליה חתמו לא רק בן גוריון כראש הממשלה, אלא גם מנהיגים דתיים – כזרח ורהפטיג וחרדים – כרב קלמן כהנא.  

ג. לידת העם כרוכה בעיצוב זהות ערכית: המשך השורה בשיר של אמיר גלבוע "ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום", רומזת ש'לידת עם' חלה רק משעה שאימץ לעצמו ייעוד ייחודי. ואכן, רוח היהדות דוגלת ב'ברית ייעוד', המהוה קומה נוספת ל'ברית הגורל' (במונחי הרב סולובייצ'יק). רוח זו שוללת את הגדרת 'לידת' העם מעת התנחלותו בארץ (לפני כ 3200 שנה), ובוודאי את גלגולה הקיצוני המודרני, לפיה עם ישראל הנוכחי נוצר במאה ה 20! הייעוד העיקרי של האומה, מתממש בברית בין ה' ובין עמו בסיני, ברית ההולכת ומתעבה במהלך הדורות. נראה לי שראשיתו של הייעוד נעוצה בסוף פרשתנו. במקביל לריכוך עמדת פרעה, ביחס לשחרורם, נדרשים גם בני ישראל לעבור שינוי משמעותי, טרם יציאתם ל'חירות עולם'. ביחס לערב שקדם ללילה הגורלי של מכת הבכורות, נצטוו ישראל שתי מצוות: א. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – אימוץ לוח מועדים. דבר המכונן תודעה דתית ומוסרית חדשה, ורומז לצו התחדשות מתמיד של החזון הערכי ומימושו. ב. לשחוט טלה עבור כל משפחה, להזות מדמו על מזוזות ומשקוף כל בית, לצלותו ולאוכלו עם רדת הלילה "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם..ֹ בְּחִפָּזוֹן. פֶּסַח הוּא לַה' ". זו המצווה המעשית הראשונה והיא מורה על כך שהבסיס לתודעה לאומית כרוך ביצירת זמן ייחודי, הנותן ביטוי לערכים הקריטיים של האומה. קיום החובה השנייה מבטא תעוזה ומסירות נפש. עליהם לשחוט בעל חיים הנחשב כאל מצרי וזאת כסמל לקבלת 'עול' רוחני חדש. 'עול' זה מהוה בסיס לאמונה  הדוגלת במוסר של חרות ושלילת כל אי צדק, עושק ורוע אנושי. בהיענותו לחובה זו, מביע העם הכרה בה' כ'בעל הבירה' והכרת תודה עמוקה על גאולתם מהעבדות הקשה. התא המשפחתי, בו מתממשת מצווה זו, רומז לחשיבותה הרבה של יחידה זו, כמקום שנועד לעצב יחסי אנוש מיטביים, כבסיס ליחסים כאלו במרחב החברתי כולו. ביטוי לשתי המצוות נקבע בהמשך, כזכר לאירוע המכונן של יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן – לילה האמור להיות "לֵיל שִׁמֻּרִים [=מקודש] לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" ולימים יקרא בשם 'ליל הסדר'. כדי להימנע משחיקה הזהות רוחנית, העומדת לפתחו של כל עם, מצוה התורה "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן… וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם..".

ד. התעוררות מוסרית של יחידי סגולה כמבשרת לידת העם וגאולתו: לעומת הגדרת שבטי ישראל כעם, עקב סממנים חיצוניים, ניתן להצביע על גורם פנימי המבשר על 'לידה' זו, והיא נעוצה ביוזמה אנושית. בהתגלות הראשונה של ה' למשה מתוך הסנה, הוא מתבשר על קיום הבטחות ה' לאבות האומה לאחר 'הסתר פנים' ממושך – "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה – וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר  אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים". במונחי הקבלה מתבטא שינוי דרסטי זה ב'התעוררות עליונה' המופיעה בעקבות 'התעוררות מלמטה'. רק לאחר שיחידי סגולה פועלים, מיוזמתם, כנגד הרוע בעולם, פועל ה' לקיים 'ברית אבות'. לפני התגלות זו, מסרבות שפרה ופועה – המיילדות להישמע לגזירה האכזרית של פרעה, ביחס לכל תינוק שיוולד מישראל "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ", עקב היותה הוראה בלתי מוסרית בעליל. כך גם בת פרעה, ומרים ש'חברה' אליה, מצילות את משה מסכנת היאור, בניגוד לצו המרושע של המלך לכל עמו "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", ואף דואגות לטיפולו המיטבי. 'נשים צדקניות' אלו מוכנות לסכן עצמן כנגד אי צדק משווע. אחר שגדל משה, מאמץ גם הוא, התנהגות מופתית זו: א. ביציאתו מאזור הנוחות של הארמון – כדי להשתתף בסבל אחיו. ב. בתגובתו כלפי  תופעות רשע "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי…". כך ינהגו, לימים, גם שרי שאול (ירושלמי סנהדרין י, ב) בסירובם להישמע להוראה אכזרית של מלכם להרוג את כל אנשי נוב, על לא עוול בכפם. לפי תשובה זו – עם 'נולד' משעה שנוצרת תודעה של סולידריות עמוקה, ואמפטיה מחד, ומאבק חסר פשרות כנגד הרשע, מאידך. רק בזכותם מכריז ה' על הגאולה הצפויה ממצרים "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב… וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ….".

אשרנו שזכינו לחזות במעשי גבורה רבים ומדהימים, כנגד רשעות החמאס, בשפע גילויי ערבות, התנדבות ואמפתיה, המאפשרים נחמא פורתא על היגון העמוק. נייחל לעצמנו שיחסי אחוה ונתינה אלו ימשיכו הלאה כ'תפילת דוד' לאחר פרץ ההתנדבות למקדש "שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ…" (דבהי"א כט,יח).

גדעון אדמונית מלמד תורה ומתנדב.

לחיזוק הזיכרון

"והיה לך לאות" – גם זה (הקרבת פסח והגדה לבנים) אינו מספיק על כן יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום. וה״ז כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר. ואח״כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה. מספר עוד הפעם באריכות. כך ציווה שאחר הספור בימות הפסח יעשב יעשה קשרים על זה בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח.

(העמק דבר, שמות י״ג, ט)

למי האות?

הדם לכם לאות – הקושי מפורסם מה ענין האות הזה ומה צורך יש בו, הממנו ית' יפלא להציל בתי בני ישראל בלי שום אות וסימן, ויראה כי באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו שהיו עובדי אלילים כמצרים, והיה רצונו ית' לטהרם ולנקותם, וצוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו הוראה גמורה כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו;

והנה אות האהבה השלמה והסימן הגמור הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזה סכנה למלאות רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו, לכן צוה הוא ית' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול, ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה פן יחרה אף מצרים עליהם בראותם עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו".

 עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשווקים וברחובות עד הביאום אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים. יתר על כן – ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, לא יפחדו ולא ייראו משונאיהם. ולא די בזה, ועוד אח"כ בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים, בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל. הנה בכל זה יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם. ובזה אות נפלא על שלמות התשובה והדבקם בו ית', והיותם כופרים בעבודה זרה. וזהו "והיה הדם לכם לאות" –  לכם, על טוב כוונתכם ויושר אמיתת לבבכם עם אלוהיכם.

(הכתב והקבלה, שמות י"ב, י"ג)       

ביציאת מצרים נולד עם

רגע לפני הלילה הנורא, שבו "מכה" האלוהים את בכורות מצרים – דורש משה מבני ישראל לשחוט את "קרבן הפסח", לאכול אותו "בחיפזון", ולמרוח את פתח דלתות ביתם (!) בדם הקרבן. את הנימוק לטקס המוזר – (אלהים יראה את הדם ו"יפסח" על הבית) – אני לא קונה. אם אלוהים מסוגל להרוג את בכורות מצרים בלילה אחד, הוא מסגל גם לדעת איפה גרים העברים. הרי הוא כבר הבדיל אותם במכות הקודמות.

המחשבה הראשונה שהייתה לי היא שמדובר בקואצ'ינג אלוהי. כלומר, אלוהים נותן לעם העברים את התחושה שהוא זקוק להם, שבלעדיהם זה לא ילך, שיש להם חלק קריטי ביציאת מצרים. אבל גם אחרי ההסבר הזה – לא ברור מדוע הקואצ'ינג הזה כולל מריחה של דם על הדלת.

אבל כשאני מדמיין את בני ישראל יוצאים מבתיהם, באמצע הלילה, ועוברים דרך משקוף וקורות מדממים ומסריחים, משהו דווקא מסתדר לי. כי יציאת מצרים כרוכה בהרבה דם בכורות מצרי שנשפך, ובני ישראל צריכים לזכור את זה. ואם לא די בכך – הגאולה הפרטית של יוצאי מצרים, היא גם לידה מחדש של העם העברי, וכמו כל לידה, גם הלידה הזו כרוכה ביציאה של בני אדם מתוך פתח מדמם.

(יאיר אגמון, 'מה אהבתי', הוצאה עצמית)

בבוקר בבוקר / אמיר גלבוע

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים
להוד אלף שנים מפכות במסתרים
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.