בא תשע"ח, גיליון 1038

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ

איור: הרי לנגבהיים

 

אין כל בעלי חיים כולם שווים, אבל שיש בהם יותר דעת מן בעל חי אחר, כי יש מהם בעלי נפש ויש בהם דעת, ויש בהם שמשוללים מן הדעת לגמרי. וז"ש שהכלב מכיר קונו כי כבר התבאר למעלה בפרק הכונס (ב"ק ס' ב') כי הכלב הוא בעל נפש, ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב, שהוא כולו לב.

(המהר"ל מפראג : חידושי אגדות חלק ד, עמ' ס – מסכת הוריות)


 

על חושך ועיוורון

פנחס לייזר

הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג אמר "שפרשת השבוע" היא איגרת אישית הנשלחת אלינו מידי שבוע, ולכן אנו מייחסים לסיפורי התורה משמעות קיומית, ולא דיווח על מה שקרה לאבותינו גרידא.

יתכן שיש להבין גם כך את המשפט במשנה פסחים, נפסק להלכה ברמב"ם ומובא בהגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". קל מאד להיתקע במה שקרה למצרים ולשמוח על שיצאנו ממצרים, אך דומני שזה רק שלב -הכרחי אולי – ממנו אנו מצופים לצמוח ולהתפתח לכיוונים אֵתיים.

בפרשת בא, אנו קוראים על המכות האחרונות שפגעו במצרִים, לפני שפרעה איפשר את יציאתם של בני ישראל ממצרַים. אני מניח שחלק מהיהודים – ואולי לא רק היהודים – יקראו את מה שמסופר על מכות אלו כמשהו שקרה למצרים, בגלל סירובו של פרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים. יתכן אפילו שאנשים יאמרו – אפילו בלבם – "מגיע להם". מעניין שהמדרש מנמק את אמירת הלל בדילוג בימים האחרונים של פסח מתוך מגמה של מיתון השמחה בגלל שהמצרים טבעו בים, ובלשון המדרש (ילקוט שמעוני דברי הימים ב – פרק כ – המשך רמז תתרפה): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' – ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?!"

ראייה אתנוצנטרית מצומצמת עלולה אף לראות בסיפורים אלו מעין אב-טיפוס למה שקרה לעם היהודי במהלך ההיסטוריה כולה – ואכן, אין להתכחש לעובדה שעברו על עמנו תלאות רבות וגם בימינו אין לזלזל בתופעות חמורות ומדאיגות של אנטישמיות במקומות שונים בעולם – בלי להסיק מזה למה הדבר מחייב אותנו כיהודים הרואים בתורה "תורת חיים".

אני מבקש להציע קריאה המצביעה על הקשר בין שתי המכות האחרונות המוזכרות בפרשתנו; מכת החושך ומכת בכורות. הפרשן האיטלקי רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון איטליה = המאה ה-19) מבין את מכת החושך, לא כמצב בו ארץ מצרים הפכה לחשוכה, אלא כפגיעה ביכולתם של המצרים לראות וכך לשונו (שמות י, כג):

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו – כי נתחדש ענין מה נגד עיניהם, שהפסיק בין האור לבין העין, עד שאפילו סמוכים זה לזה לא ראו איש את אחיו, וכן אמרו במדרש רבה 'וימש חושך' – כמה היה אותו חושך? רבותינו אמרו: עבה כדינר היה, שנאמר 'וימש ', שהיה בו ממש, עד כאן לשון המדרש.

וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל קום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבוא.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב ובברד הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר בְּמוֹשְׁבֹתָם להורות לנו סוד הדבר, שלא היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל אפילו לסמוכים אל מצרי אחד היה אור, וזה טעם בְּמוֹשְׁבֹתָם שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו רואים אור.

החושך הפנימי שפגע במצרים גם גרם לשיתוק ולחרדה עצומה. במצב כזה, ניתן לראות בדבריו גם רמז לפרשנות חסידית למילים "ולא ראו איש את אחיו", וכך למשל כותב רבי אברהם מרדכי אלתר, מחבר הפירוש "אמרי אמת":

בשם אאזז"ל על הפסוק 'לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו' שע"י שלא ראו איש את אחיו עי"ז ולא קמו איש מתחתיו.

כמו-כן, רבי חנוך מאלכסנדר התייחס למימד הזה ומפרש את הכתוב שלפנינו: בגלל ש"לא ראו איש את אחיו", אלא כל אחד דואג רק לעצמו, וכל מעייניו היו נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, – לכן "לא קמו איש מתחתיו" – אף אחד מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה.

העדר היכולת 'לראות' איש את אחיו, דהיינו העדר הסולידריות הוא הגורם לאבדן היכולת לקום. יתכן אם כן שם ברצוננו להמשיך את הכיוון הדרשני הזה, יש באפשרותנו לראות במכת החושך מעין עיוורון מוסרי המתפתח מטבע הדברים אצל עם השולל מעם אחר את חירותו והמשעבד אותו. עיוורון כזה מתפתח בצורה הדרגתית ויש להתייחס אליו כאל מחלה מוסרית ניוונית.

השיר "לא הרמתי את קולי" שכתב מרטין נימלר (כומר פרטסטנטי שהתנגד לנאצים ונשלח לדכאו) ממחיש את התהליך הניווני הזה:

לא הרמתי את קולי,

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

המבקר בברלין יכול לראות את השלבים בהם השלטון הנאצי הצליח באופן הדרגתי להכין את הרקע ל"פיתרון הסופי". כל המשטרים שרצו להכין את בני עמם לדה-הומניזציה של בני עמים אחרים יצרו את העיוורון הזה בצורה דומה.

אם כך אנו מבינים את מכת החושך, קל לנו לראות את מכת בכורות כהמשך ישיר לעיוורון המוסרי של המצרים. ואולי באה התורה ללמדנו שבחברה בה מתפתח עיוורון כזה יש גרעין חזק של הרס עצמי, שאינו מבחין בין "בכור פרעה היושב על כסאו" לבין "בכור השפחה אשר אחר הריחים".

האם אנחנו מחוסנים מפני עיוורון כזה?

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


"החודש הזה"

התחדשות ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות; כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות חודש לעצמכם תקבעו על פי הבחנה זו. לא נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש ראש חדשים".

 (הרש"ר הירש שמות יב, ב)


"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

(רש"י שמות פרק לב פסוק ז)


'אף חיבב עמים'. גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם, כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם דברים פרק לג פסוק ג)


'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג, יז)


מצוות הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב "חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו "לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה שמות יב, יד)


"ועצם לא תשברו בו" : הסמלים המבטאים את משמעותה של גאולת מצרים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף, וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

(שמות יב, מג-מט)


'ועצם לא תשברו בו' – עיקר הקרבן הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן זו כל מהותו של הקרבן: מסירת האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות אל הבשר, "המבשר" את הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות הפעילות. אין העצמות מייצגות את האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד העצמות קשורות אל הבשר – "עצם שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות, אלא את האמצעים המאפשרים פעילות; וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם אסורים בהשחתה… ומכאן ההלכה "אין בו כזית בשר, אין בו משום שבירת עצם; בטמא אין בו משום שבירת עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות הקודמות – "בבית אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" – והרי זו משמעותן הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע "בשר" מאיש, ואל יופקע עצם מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שמות יב, מג-מט)

[הערת העורך: בהמשך לדברי הרש"ר הירש על הבית המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן הפסח (מט) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים: חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על שלילת חירותו או שיוויונו של עם אחר.]


למה איסור החמץ ב"פסח מצרים" נוהג רק יום אחד?

רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד לומר: (שמות יג) "לא יאכל חמץ" וסמיך ליה (וסמוך לו מיד): "היום אתם יֹצאים".

(בבלי פסחים צו, ע"ב)


הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהיג (לא נהגו בו) דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים. ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

 ("משך חכמה" לר' מאיר שמחה מדווינסק על התורה, שמות יב, טו)


"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה": העזרה לסובלים אינה מכירה בגבולות אתניים

כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חושך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים ואיך התענו כולם ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי, ולא שמחו לאידם ולא נקמו בהם, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם.

 (העמק דבר שמות יא, ב)


"אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"

בית הוא משפחה, והפירוש – יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש, להיפך מלשון עבד עבדים, וכל זה בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים לבשר ודם.

(העמק דבר שמות יג, ג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.