אמר תשפ"א, גיליון 1198

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה,

כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהיכֶם.

(ויקרא כ"ד, כ"ב) 

איור: הרי לנגבהיים

אני ה' אלהיכם. אֱלֹהֵי כֻלְּכֶם, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְיַחֵד שְׁמִי עֲלֵיכֶם, כָּךְ אֲנִי מְיַחֲדוֹ עַל הַגֵּרִים.

(רש"י שם, שם)

כגר כאזרח. ולא אמר הגר כאזרח, שאז יהיה נשמע כי מדרגת גר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר כגר כאזרח, פירוש: האזרח כגר והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.

 (אור החיים שם, שם)

כגר כאזרח יהיה. הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהילים ל״ז, ל״ה) ומתערה כאזרח רענן, כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שווה בכולן.

כי אני ה' אלהיכם, אם עשיתם אותו משפט אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט, הרי זה כאילו הוציא עצמו מאלהותו וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע שכל האמונות שיש לאומות ומשפטיהן פירוש התורה הן, והמשפטים שבתורה הן מעקרי תורה, וכשאין אנו עוסקים בהם הנה זה חילול השם, ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין הרי הם מחללים את השם וחולקין כבוד לעכו"ם ומבזים תורת משה ומכלין ממונם של ישראל, שכל העולם כולו תלוי בדינים, ולא נתן הקב"ה דינין אלא לישראל, שנאמר (תהילים קמ״ז, י״ט-כ׳) 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה'.

 (רבינו בחיי שם שם).

…מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

(מתוך מגילת העצמאות)


טהרה ודיבור בסביבה של שיח מניפולטיבי

אלי הולצר

פרק יב של ספר תהילים1 מביע את צרת נפשו, את תחושת חוסר האונים, ואת זעקתו של ירא ה' החווה על בשרו ובנפשו את נחת זרועם של אנשים השטופים בשימוש נלוז, מניפולטיבי, מסית, משסע, שקרי ונצלני של הדיבור. תחושתו קשה עד כי דומה לו ש"גָמַר חָסִיד: כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים, מִבְּנֵי אָדָם" (אבדו אנשי אמת ויושר, ונכרתו מי שהאמת והנאמנות למילה היא נר לרגלם). החברה נשלטת על ידי אנשים שהשקר והמרמה דיבורם ("שָׁוְא, יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ") ואומנותם בחנופה ובפיתויים שמטרתן לרמות ולנצל אחרים ("שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ"). ולא זו, אף זו: דיבורם רווי ביוהרה המלווה בבוז ובגידופים כלפי מי שאינם שייכם לאנ"ש ("כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן, מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת"). משורר תהילים חש שהוא ניצב מול אידיאולוגיה הערה לכוחו המניפולטיבי של הדיבור: אשפי הדיבור למדו לעשות בו שימוש במטרה לצבור עוד ועוד כוח והשפעה על אחרים ("אֲשֶׁר אָמְרוּ, לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר") עד כי הם סבורים שאף אחד לא יכול להם; למעשה, אומר משורר תהילים, 'אין להם אלוהים' ("שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ?").

בקריאה חוזרת וקשובה של הפרק, דומה כי לא בכדי משורר תהילים אינו מתאר את תוכן דבריהם של אשפי הדיבור אלא מעורר את מודעותנו ליחס המניפולטיבי של הדיבור. חשיבותה של מודעות זו מוכרת לנו גם מעבודותיו של מישל פוקו, שלמד ממורו לואי אלתוסר את העיקרון שפרקטיקות של דיבור מבנות ומשעבדות את האדם באופן סמוי. בשלהי חייו פנה פוקו לעבודותיו של פייר אדו שבמרכזן שורה של "תרגילים רוחניים" שעמדו בלבה של פילוסופיות עתיקות. אלה דברי הדרכה, גופניים ותודעתיים, העשויים להביא לטרנספורמציה באדם המתרגל אותם, כדי שיתקדם מבחינה רוחנית ויעצב את פנימיותו. פוקו ראה בעבודה המכוונת של האדם על עצמו, אמצעי חיוני להתגוננות מפני מנגנוני השליטה הסביבתיים המשתלטים באופן סמוי על תודעתו.

למותר לציין כי מאז ומתמיד היו חברות אנושיות בהן שלטו ורווחו וריאציות שונות של דיבור מניפולטיבי ונצלני. לפחות מאז הסופיסטים, מנהיגים פוליטיים השכילו להשתמש בדיבור כאמצעי שליטה על הרבים עוד בטרם הפך הדבר מושא לתיאוריות משוכללות שניקולס מקיאבלי היה אחד ממבשריהן, שמומחי הפרופגנדה מימין ומשמאל (ומכל "כיוון" פוליטי נוסף) ידעו לשכלל במהלך המאה עשרים, עד שבימינו "ספינולוגים" ו"יועצי תקשורת" מעניקים שירות זה לכל המרבה במחיר. אין כאן המקום להנהיר את הקשר בין תופעות אלה לבין אידיאולוגיות כלכליות וחברתיות, דתיות וחילוניות כאחד. ואולם נעיר כי לכולן יחס אל הדיבור כאל אובייקט העומד לשימושם.

בהשראת פרק יב של ספר תהילים, נסתפק בשאלה צנועה, והיא: מה עשוי להוות דוגמא של "תרגול רוחני" שירא ה', עשוי לעשות ביום-יום על מנת לשמור על נפשו בתקופה שהיחס אל הדיבור המתואר לעיל מזהם את מרחב מחייתו הציבורי?

הנה כי כן, ירא ה' המתואר בפרק יב, שומע, רואה וחש ב-שֹּׁד (ה)עֲנִיִּים (ו)אֶנְקַת (ה)אֶבְיוֹנִים. ואולם, מהפרק עולה שבחדלונו, לא נותר לו אלא לפנות להקב"ה בזעקה ובבקשה שישמע לקולם של העשוקים ויושיע אותם. שהרי, אמונתו היא כי "אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת: כֶּסֶף צָרוּף, בַּעֲלִיל לָאָרֶץ; מְזֻקָּק, שִׁבְעָתָיִם": דברי ה' דברי אמת וצדק הם ועל כן בסביבה של חנפנים ושקרנים, אין לו לירא ה' אלא לשים את מבטחו בה', בשמירת תורתו ובציפייה לקיום הבטחתו שהוא עתיד להושיע את העשוקים, שהרי הוא נאמן עליו כי "אִמְרוֹת ה’, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת".

בחלקים ניכרים של תורת החסידות, אין השלמה עם הפסיביות העלולה להשתמע מדברים כגון אלה. ואכן, חלק מהספרות החסידית עוסק בהרחבת המודעות, העצמת הכוונה והזיקה של שני אלה למעשה. על כן עוסקת ספרות זו לא מעט בעידון מודעותו, רגישותו ואופני התייחסותו של האדם לנימים חיוניים של הווייתו שאינם זוכים לתשומת לבו, מפאת שכיחותם וקיומם המובן מאליו. כך למשל בדרשותיו של מורנו השפת אמת (1847-1905) לפרשת אמור, בהן הוא דן בחידוד המודעות ובטיפוח יחס מכוון לעצם קיומו של הדיבור לא כאל כלי שימושי, אלא בראש ובראשונה כביטוי לנוכחות מפעימה ומחייבת.

הנה כי כן, פרשת אמור פותחת בדיני טומאה וטהרה של הכוהנים בזה הלשון: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. השורש א.מ.ר. נשנה באופן תדיר בפרשות העוסקות בטומאה וטהרה, ובמהלך מפתיע למדי, המדרש (ויקרא רבה כו) מחבר בין ההופעה של שורש זה בפסוק הנ"ל לבין הפסוק מתהילים יב, שהובא לעיל: אִמְרוֹת ה’, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת. המדרש מבאר את כוונתו: אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות, שהרי בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מבטיח הבטחות רבות לנתיניו במטרה לזכות בקילוסם, אך מבלי שיקפיד לקיים את הבטחותיו. לא כן דבריו של הקב"ה, עליו אומר ירמיהו (י, י): "וה' אלהים אמת". רבי אבין מסביר כי משמעותה של אמת בהקשר זה ש"הוא אלהים חיים ומלך עולם".

ונשאלת השאלה: מה פשר הזיקה שבעל המדרש יוצר בין סוגית הטומאה והטהרה ושאלת הדיבור של כל אדם (ובכלל זה של מנהיג הפוליס) וכן בהעתקת הדברים המיועדים לכוהנים, אל עבר בני האדם?

לפי מורנו השפת אמת (1847-1905) מדרש זה "מפרש איך למצוא טהרה בעולם, והיא בכוח אמרות ה'" (אמור תרל"ד). הכיצד? בשונה מהקריאה העולה מתהילים יב, אין די בכך שירא ה' ישים את יהבו בהקב"ה בתפילה על מנת להתגונן מפני פגיעתם של אשפי הדיבור. עליו לאמץ אל עצמו גם פרקטיקה רוחנית בהתאם. לפי השפת אמת יש להבין את המילה "אֲמָרוֹת" על פי דברי חז"ל לפיהם "בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם" (אבות, ה, א). האמירה אינה "כלי" שבאמצעותו ברא הקב"ה את העולם, אלא ביטוי ליסוד נוכח באופן תמידי בכל נברא, ביטוי לנוכחות של המאמר האלוקי המהווה מקור קיומו. אכן, השפת אמת מפנה את הקורא למודעות רוחנית מאתגרת לפיה מי שמעדנים את הקשבתם ילמדו להתוודע לכך ש"אמירה היא דביקות וחיבור הדבר בשורשו". כלומר, עצם נוכחותו של כל נברא "אומר" משהו אודות המקור הפלאי והמסתורי של קיומו, מקור שורש החיים. ואלה דברי המדרש לפיהם "אמרות ה' טהורות" על ידי כך ש"הוא אלוקים חיים". הווה אומר כי "אמרות ה'" מתייחסות קודם כל ל"אמירה" הדמומה שבכל נברא, והוא "שורש כל החיים, שם מקור הטהרה" (שפת אמת אמור תרל"ג).

והוא מוסיף: אמנם "כל הנבראים מעשרה מאמרות נמשכו ונמצא בהם הטהרה" אלא שרק האדם, הניחן במודעות ובדיבור, יכול ו"צריך לעורר הטהרה", על ידי הכוונתו המודעת לאמירה השוכנת בו; נוכחות לוחשת ושברירית, שעצם נוכחותה הוא מקור להתפעלות חוזרת, ושההקשבה הרוחנית אליה עשויה לעורר את האדם לרגעי נוכחות מסתורית של מקור שורש החיים, אלוקים חיים. לפי השפת אמת ההכוונה המודעת אל עבר הנכחה זו מקבלת ביטוי מטאפורי בפסוק בתהילים יב "כֶּסֶף צָרוּף, בַּעֲלִיל לָאָרֶץ; מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הוי אומר, הצורך לצרוף ולזקק את השכבות המכסות (תמיד) את היחס של האדם לאמירה הלוחשת מתחת לעצם הדיבור, כדי שישיל מעצמו את הנטייה לאחוז בדיבור ככלי שנועד אך ורק לשימושו. לפי השפת אמת, על עבודה רוחנית זו להיעשות בראש ובראשונה ביחסיו למילים ולדיבור בלימוד תורה ובתפילה. שהרי גם הדיבור של השפה הדתית אינו פטור כלל מיחס של בעלות, ואף של מניפולציה וניצול.

ה"שפת אמת" אינו דן בפרטי הפרקטיקה הרוחנית הזאת ואולם מדבריו עולה הרעיון החשוב שאם בהלכה, הטומאה היא פונקציה של מגע פיזי עם המת והטהרה כרוכה בחיבור מחודש עם החיים, הרי שלפי פירושו, טומאה וטהרה מהווים גם מצבים נפשיים-רוחניים, המבטאים את ההעדר או את קיומו של חיבור האדם לנוכחות האמירה שבנפשו. מדברי ה"שפת אמת" משתמע כי כאשר היחס אל הדיבור של האדם נטוע במודעות לקיומו של נוכחות ה"אמירה" השוהה בתוכו, הרי שהדיבור עשוי להוות רגע של יציאת מצרים מכור הברזל כו' (דברים ד, כ). או אז, הדיבור יוצא מגלותו (ברמז למושג זה בספר הזוהר לפרשת ויחי), ועשוי גם לגאול במשהו את הזולת.

מדברי השפת אמת עולה כי לא רק התוכן ואף לא מקור המילים הופכים את "אִמְרוֹת ה’" לטְהֹרוֹת גם כאשר מקורן בתורה ובתפילה. על כן אל לו לירא ה' לצפות לישועה רק על סמך הבטחתו של הקב"ה כי יסתור את תרבותם הרעה של אשפי הדיבור המניפולטיבי והנצלני, כפי שעלול להשתמע מתהילים יב. לפי הפירוש של השפת אמת, היחס המודע והמכוון של הדובר ל"אמירה" השוכנת ביסוד דיבורו, קרי ההכרה המפקיעה ממנו יחס בלעדי של בעלות ושימוש בדיבור, היא העשויה לקבוע אם דיבורו יוסיף טהרה או טומאה.

ואכן, ייתכנו מצבים שבהם אשפי הדיבור המניפולטיבי יטבלו את דבריהם בצעקות ובסימני קריאה של "בעזרת ה'" ו"ברוך ה'". ואולם דומה כי בהמשך לדברים הנ"ל, ירא ה' ידע לזהות באלה שכלול נוסף של מי ש'אין להם אלוהים' ("שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ?"). שהרי ההקשבה ל"אמירה" זקוקה להפחתת הרעש הסביבתי, ובעיקר להורדת הרעש הבלתי פוסק של אשפי הדיבור השוטפים את התודעה כגנרטור שלא חדל לרגע לפעול מתחת לחלון הבית. ועל כך כתב הפילוסוף סרן קירקגור: "מצבם של העולם ושל החיים הוא בכי רע. אם הייתי רופא והיו שואלים לעצתי, הייתי משיב: כוננו דממה! הביאו בני אדם לדממה. דברי אלוקים אינם יכולים להישמע בעולם הרועש של ימינו. וגם אם היינו מכריזים על דבריו בקול גדול, באמצעות שלל אמצעים העושים רושם כדי שדבריו יישמעו בעיצומו של הרעש ההוא, אזי כבר לא יהיו אלה דבריו. על כן, כוננו דממה!".

"לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן"; "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת".

1. עיקרי הפירוש המוצע כאן לקוח מספר "דעת מקרא" על ספר תהילים.

הרב פרופ' אלי הולצר משמש כראש הקדתרא ע"ש הרב ד"ר אוקס להוראת מקצועות הקודש בבית הספר לחינוך באונ' בר-אילן. פעילותו ומחקריו עוסקים בממדים האינטלקטואלים, האתיים והרוחניים של הלמידה בחברותא, של לימוד והוראת הדרשה החסידית, בהרמנויטיקה ובפדגוגיות רוחניות של הניגון, ובכלל בחינוך לדתיות פוסט-ביקורתית.


והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" – (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" – דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה". רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)

על אשליות ומשיחיות שקר

בר כוזיבא (בר כוכבא) מלך שנתיים וחצי, אמר להם לרבנן: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נראה אם הוא מריח ודן, מכיוון שראו שאינו מריח ודן – הרגוהו.

(בבלי סנהדרין צג ע" ב)

'דרך כוכב מיעקב' – אל תקרי 'כוכב' אלא 'כוזב'

רבי עקיבא, כאשר ראה את אותו בר כוזיבא (בר כוכבא), היה אומר: 'זהו מלך המשיח'. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא.

(איכה רבה פרשה ב)

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(רמב"ם: משנה תורה, הלכות מלכים יא, ג)

בעת שהתקווה בבר כוכבא נעשתה למפח נפש: הבר כוכבא הפך לבר כוזיבא; הכוכב שראה בו ר׳ עקיבא, בדורשו עליו את הכתוב ״‎דרך כוכב מיעקב״‎ נעשה לכוכב מתעה, שהביא חושך ערפל ועלטה במחננו; ובמקום המשיח שראו רבים בו – בא לישראל ״‎תשעה באב״‎ חדש; ו״‎חירות ישראל״‎ שחקק על המטבעות ״‎מעות כוזביות״, טבע בדם של בני ציון, ששטפו את כל ארץ ישראל.

 (הרב משה אביגדור עמיאל: לנבכי התקופה ג: יג, ה)

רבותי, יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו של רבי עקיבא איגר טעו כשדיברו על ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שמובא בספרים. יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גודל התנאים, גם כן טעה.

(מתוך מאמרו של הרב עמיטל: "לשמוע קול בכיו של תינוק" עמ' 85, מובא בספרו של משה מיה: "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 40)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.