אמר תש"ף, גיליון 1151

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם

אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה,

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם…

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי

בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים;

 בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

(ויקרא כ"ג, טו-ל"ט)

איור: הרי לנגבהיים

וספרתם לכם. מלת לכם אינו לתוספת שאין בו צורך כמו שיראה בתחלת המחשבה שאינו אלא תקון הלשון בלבד, אבל הוא באמת עיקר המכוון במאמר זה, ובא להורות שלא תהיה ספירת שבעת השבועות האלה לבחינת כמות מספרם בעצמותן בלבד כאשר יחשבו ההמוניים, כי אם אמנם עיקר הספירה תהיה לבחינת איכות הנהגת האדם בכל פרטי עניניו ומעשיו, כמו לך לך מארצך הנאמר לאברהם, שיש במלת לך ענין ההטבה לאברהם שאליו הכנוי, וכמ"ש רש"י שם לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול, וכן ברוב המקומות יש במלת לך ענין הצורך והטבה למי שאליו הכנוי, שימלאו בו חפצו ורצונו שישמר מן הנזק או יגיע אל המבוקש ממנו, ואף במאמר (שיר השירים ב׳, י״א) הגשם חלף הלך לו, יש בו מענין ההוראה הזאת, כי היא מליצה שירית כאלו ברח הגשם מפני עת הנצנים והזמיר והלך לו אל אקלים אחר לרדת שם להשלים טבעו שהוא חפצו ורצונו והטבה אליו, וכן כאן וספרתם לכם, ירמוז במלת הכנוי לתועלת נפש האדם ולטובתו להתקדש ולהתטהר ביותר בהמשך זמן שבעת השבועות האלה מכל תאות הטבעיות ומחשבות הפחותות, כי גם במלת תספור אין המכוון בו לבד לדעת כמות הימים והשבועות, אבל ענינו כאן גם העיון וההשגחה כענין (איוב י״ד, ט״ז) צעדי תספור, וכן שם (ל"א) וכל צעדי יספור, שאין ענינם שם לדעת כמות מצעדי רגליו, אבל עיקר המכוון בו ענין ההשגחה והעיון על איכות צעדיו והנהגותיו, וכמו וספר לו שבעת ימים בזב (מצורע ט"ו), וספרה לה שבעת ימים בזבה (שם), שאין המכוון בהם ספירת הכמות לבד כ"א גם ספירת האיכות שיהיה שבעת ימים נקיים מזוב, וכן כאן טעם וספרתם לכם תפקחו על עצמכם, ותתבונן על נפשך מה הוא הטוב האמתי שתבחר בו, והרע האמתי שתברח ממנו, ולא תעשה שום מעשה בלי לשקול תחלה במאזני משקל הדעת לראות הטובה היא או רעה, וכמו שיתנהג האדם בקבלו מחברו סך מה מן הדמים, שהוא מקפיד על כמות המספר ועל איכות כל פרטי הנספרים בל תבא לידו גם מטבע אחת החסרה הגרועה והפסולה, ככה תתנהג בספירת שבעת השבועות האלה, שלא תקפידו על כמות מספרם בלבד אבל תדקדקו ביותר על איכות כל פרט ופרט מהמשך זמן זה, שלא יאבד אחד מהם בחסרון שלמות הנפשי המגרע והפוסל מעלת נפש האדם ויתרונה, ובכולם ישמור אל נפשו מאד להיותם בם תמים עם ה'; ויתכן עוד שכללה התורה במלת וספרתם ענין הטהרה והזכוך מלשון אבן ספיר דיחזקאל, ולבנת הספיר (במשפטים) ומצינו הפעל ממנו (איוב כ״ח, כ״ז) אז ראה ויספרה כלומר הפליג זהרה ויקרתה, (ושם ל"ח) מי יספר שחקים כלו, מי עשה את השמים בחומר זך ובהיר (ע"ש רש"י), ויהיה טעם. וספרתם לכם, שבזמן הנבחר הזה תשגיחו ביותר על נפשכם להיות ספירי מטוהר ומזוכך מכל חלאת הבלי הזמן ומזוהמת הגשמית. וכעין זה מצאתי בשם בעל המ"ק. ולכוונה זו אמר אח"ז תמימות תהיינה, שהמכוון בו על תמימות ושלמות הנפשי, וזה שאמר במכדרשב"י וספרתם לכם, לכם דייקא לכם לעצמיכם ולמה בגין לאתדכאה ולקבלא אורייתא. ובפרשה תצוה קפ"ב ב' בעי לכפרה על ביתיה ולקדשא לון ובמה מקדש לון בחושבנא דעומר.

(הכתב והקבלה שם, שם)


קריאה ספרותית בפרשת המקלל (ויקרא כד, י-כג)

נחֵם אילן

פרשת 'אמור' נחתמת בסיפור המקלל, טקסט דחוס הראוי לעיון מכמה בחינות. ככלל, ראוי להתייחס לחלקים הסיפוריים בתורה כאל יחידות של 'סיפור קצר', תופעה ספרותית מוכרת ולה כללים ידועים. בסיפור הקצר חסרים פרטים רבים שהמספר מניח כי הקורא יוכל להשלים מדעתו. הסיפור חסר תיאורים פנימיים (העולם הרגשי) וחיצוניים (נופים), ועיקרו דיאלוגים ופעולות, כלומר מעשים. הבה נראה במה וכיצד מועילה קריאה ספרותית להבנת פרשת המקלל.

ביחידה הקצרה הזאת, המחזיקה ארבעה עשר פסוקים, יש ארבע תמונות. הראשונה מתרחשת במחנה, בחלל הציבורי, וככל שהמשפט נהיה קצר יותר כך הוא 'רועש' יותר, עד ל'ויקלל!'. התמונה מסתיימת ברמיזה לכך שהחלק הגלוי אינו חזות הכול, וכי המשך העלילה תלוי במשהו שמתקיים מאחורי הקלעים, מחוץ לטווח הנראה – 'לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה". התמונה השנייה מתחוללת ככל הנראה באֹהל מועד, שכן מדובר בהתגלות של ה' למשה. זו זירתה גם של היחידה השלישית, המשפטית, שהיא המשך רצוף של השנייה אך נבדלת ממנה בתוכן ובהקשרו; ואילו הרביעית חוזרת למרחב הציבורי, ויש לה מבנה מעגלי: היא פותחת בדברי משה לעם וחותמת בזה שאכן, העם עשה את מה שמשה אמר לו על פי ה'. לפרשת המקלל יש אפוא מבנה ברור של א-ב-ב-א, מן החוץ פנימה וחזרה החוצה.

הפעלים קובעים במידה רבה את הקצב הפנימי של האירועים, בוודאי בחלק הסיפורי. מתוך 171 מילים, 36 הן פעלים, וזה הרבה מאוד, מעט יותר מחמישית!

ובכן, מה יש בתמונה הראשונה?

א. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם

וַיְקַלֵּל!

וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.

ללא כל התרעה מוקדמת מתחילה הדרמה. אדם נטול שם אך בעל ייחוס מורכב יוצא (מניין? אין זה משנה), ולעיני הציבור הוא מתקוטט עם דמות אנונימית אחרת, שייחוסה פשוט יותר. לפתע הראשון נוקב את השם, היינו מוציא מפיו מבע לא ראוי כלפי אלוהים. בבת אחת משתנים יחסי הכוחות במעמד הזה. אם עד כה הייתה ההתרחשות אופקית, היינו בקרב העם, מעתה יש בה גם ציר אנכי, שכן אותו נץ 'גורר' את אלוהים להתכתשות. ולא זו בלבד, אלא שהוא אף מקלל! לנוכחים ברור ש'חוקי המשחק' השתנו ושוב אין זו מריבה 'רגילה'. אחדים או המונים, כולם נטולי שם, חסרי זהות אישית, תופסים את המקלל ומביאים אותו אל משה כדי שינקוט כלפיו צעד משמעתי כלשהו. אך גם משה אינו יודע מה לעשות, ומעתה העלילה מכוונת כלפי אלוהים. רק הוא יכול לחלץ את העם ואת מנהיגו ממצב המבוכה שבו הם שרויים.

יש בתמונה הזאת הרבה רעש, הרבה המולה, הרבה תכונה, אך מעט מאוד מילים. בעצם, המילים היחידות המעידות על מלל, אף כי אין לדעת את תוכנן המדויק, הן 'ויקב' ו'ויקלל'. נקיבת השם והקללה הן הקולות היחידים המהדהדים בתמונה ומלווים את הקורא לתמונה הבאה.

ב. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: 

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ,

וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

אלוהים עונה על הציפיות ומשתף פעולה עִם העָם. בניגוד למיעוט המלל בתמונה הקודמת, כאן יש רק מלל. אלוהים מורה למשה מה דינו של המקלל וכיצד יש להוציאו אל הפועל. גזר הדין יבוצע מחוץ למחנה, מפני שבעצם המעשה שעשה המקלל הוא כבר הפקיע את עצמו מן המחנה, מן העדה. במשתמע, מכיוון שהמעשה הרע היה פומבי, גם התגובה צריכה להיות פומבית. מכיוון שאנשים מן העם נטלו חלק פעיל בהבאת הנאשם לדין, עליהם ליטול חלק פעיל גם במימוש גזר דינו. זו המשמעות המעשית של אחריותם להליך המשפטי. יש כאן אפוא סימטריה סמויה. אך אלוהים מנצל את האירוע הזה לטיפול יסודי יותר בגילויי אלימות למיניהם.

ג. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: 

1. אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

2. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה. 

כַּגֵּר כָּאֶזְרָח: בְּנָקְבוֹ שֵׁם – יוּמָת.

3. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם – מוֹת יוּמָת. 

4. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה – נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

5. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ – כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן – כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

6. וּמַכֵּה בְהֵמָה – יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם – יוּמָת. 

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. 

86 המילים הללו אינן חלק מן הסיפור אלא תוספת משפטית ובה שישה דינים – השניים הראשונים עוסקים במקלל ובנוקב, וארבעת האחרים במכים למיניהם. משתמע מכך שהקללה ונקיבת השם נתפסים בחוק המקראי כסוג של מכה, אמנם לא פיזית אך בהחלט כזו המסבה נזק ועל כן אסורה.

התוספת המשפטית מסתיימת בקביעה הגורפת 'מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם', והיא באה ללמד שבסוגיית המקלל והמכה אין הבדל בין גר, היינו זר, לאזרח. אין מעמדות ואין תעריפים שונים, מפני שבזיקה לאלוהים הכול שווים.

ולבסוף,

ד. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן,

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (ויקרא כד, י-כג)

מילותיו של משה מחוללות את מעשה העם. המספר אינו מדווח על מילוי השלב השני – 'וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ' – מפני שהקורא יכול להשלים את הפער הסיפורי הזה מדעתו. ברור שאכן כך נהגו, שהרי הסיפור נחתם האמירה המכלילה 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה'.

גם בתמונה הזאת יש הרבה המולה, הרבה התרגשות, אך מעט מאוד מלל, הדחוס במילה אחת – 'וידבר'.

ומה היה אחר כך, כששבו למחנה? גם אם זה מסקרן את הקורא, לדעת המספר אין זה חשוב, ולכן נמנע מלספק מידע על כך. הסיפור בגבולותיו מעצב לא רק את ההתרחשות אלא גם את משמעותה. אלוהים 'נגרר' לתוך ההתכתשות שהפכה למעמד גידוף, והוא הופך מסביל לפעיל. הוא קובע את סוף הסיפור, והלקח הזה ברור לכל הנוכחים.

היחידה בשלמותה בנויה כאירוע נקודתי המספק הזדמנות להסדרה משפטית של התנהגויות אלימות בלתי קבילות. האירוע החד-פעמי האפיזודלי נעשה מנוף לעיצוב דרכי ההתנהגות בין האדם לאלוהיו, בין האדם לעמיתיו ובינו לבעלי החיים. אלימות היא אלימות היא אלימות, ואין לה מקום בחברה מוסרית. העונש עליה מבטא חוסר סובלנות קיצוני לאלימות לגווניה. בהזדמנות הזאת חוזרת התורה על הקביעה המאתגרת שכבר נאמרה ושעוד תישנה כמה פעמים: כלפי אלוהים אין הבדל בין גר לאזרח! הבדלי מוצא ומעמדות, שהם בעלי משמעות בציר האופקי, מאבדים את משמעותם בציר האנכי, בעמידה מול אלוהים.

פרשת המקלל מלמדת על כוחן של מילים, חושפת את מגבלות הידע של משה ואת דרכי ההתמודדות עמן, מסמנת גבולות ברורים של מותר ואסור ושל נסבל ובלתי נסבל, ומציבה אתגר חמור ונוקב ביחס לתודעת האדם כלפי אלוהיו.

פרופ' נחם אילן עומד בראש תוכנית הגברים במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום" שבשדות הנגב.


"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"

ולא על האדם לבדו ציוותה התורה החמלה והחנינה, כי גם על הבהמה והעוף, וזה מצד אחד לטובת בעלי החיים עצמם כי רחמיו על כל מעשיו, ומצד אחר הוא לתועלת האדם עצמו, כדי שיתרגל במידת החמלה, ולא ילמד מידת האכזריות.

(מתוך "יסודי התורה" לרבי שמואל דוד לוצאטו, מובא ב"שבת שבתו" מאת ד"ר אברהם שטאל ז"ל, עמ' 447)

וחסידים מספרים:

מעשה ברבי דוד מלילוב שבא לראש השנה להקביל פני רבו ה"חוזה" מלובלין. קודם תקיעות הרגישו חבריו החסידים שרבי דוד איננו. הלכו אל האכסניה שלו לחפשו. כיוון שבאו לשם, מצאו את רבי דוד עומד באורווה ומאכיל את הסוסים מספוא. הסייס, טרוד בתפילות ובתקיעות היום, השתהה בבית הכנסת ושכח להאכיל ולהשקות את הסוסים. עמד רבי דוד ונטל המצווה לעצמו.

 (שם, עמ' 454)

תורתנו תורת חיים

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִגְוַע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות – ואת מבשריו, החולי והעוני, – למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת…לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית…שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש נשאספה אל עמיה – חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית…יחזקו בלבם את דעיון החיים – לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות.

 (הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

התורה דוגלת בשוויון בפני החוק

משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם.

(ויקרא כד , כב)

'אני ה' אלהיכם': אלהי כולכם; כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מייחד שמי על הגרים.

 (רש"י שם, שם)

'כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא ניכר שוע לפני דל.

(ספורנו שם, שם)

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.

(רבינו בחיי שם, שם )

מתוך פרקי אבות, פרק רביעי

שמואל הקטן אומר: בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּו.

(משלי כד, יז-יח)ֹ

מי שרוצה להיות חסיד… שיקיים את הדברים שנאמרו במסכת אבו.

(בבא קמא ל, ע"א)

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה האחרת שכחה.

(בבלי ברכות כח, ע"ב)

את מי ביקש רבן גמליאל [לחבר את ברכת המינים]? מה דרש מאת האיש אשר נשאו רוחו לבוא ולחדש מטבע זו של ברכה?…

האיש אשר סמך עליו רבן גמליאל את ידיו והזמינהו לתקן את ברכת המינים נתפס כולו למידת החסד. היא זרמה ממנו בכוח רב ובעוז. אם מחמת אירועי פורענויות הוצרכו חכמי ישראל לנטות מקו הרחמים והחיבה לכל בשר ולהתייצב באומץ ובגבורת פלאים נגד תנועה קשוחה ומסואבת, שבאה לסלף את פני האומה והאמונה, הרי הרשות להסתער ניתנה רק לאיש, שנשמתו ינקה משורשי חסדים עליונים ולא משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה מעיין החסד, רשאי היה לתקן ברכת המינים ולתבוע מאת אביו שבשמים השבתת הרע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו התבטאה בפתגם ספר החכמה "בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך". שמואל, החסיד והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם טעם שנאה וחימוד פרעון מידה כנגד מידה, שמימיו לא קבל על הזולת ולא התאונן על עלבון ועוול שגרם לו, נבחר למלא משימה זו, שהיה הדור צריך לה.

(מתוך: הרב י.ד סולובייצ'יק: בסוד היחיד והיחד – פליטת סופריהם בעריכת הרב ד"ר פנחס פלאי)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.