אמר תשע"ט, גיליון 1101

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט;

 לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא כ"ג, כ"ב)

איור: הרי לנגבהיים

 

וּבְקֻצְרְכֶם – חָזַר וְשָׁנָה, לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בִּשְׁנֵי לָאוין; אָמַר ר' אַבְדִּימֵי בְּרַבִּי יוֹסֵף, מָה רָאָה הַכָּתוּב לִתְּנָהּ בְאֶמְצַע הָרְגָלִים – פֶּסַח וַעֲצֶרֶת מִכָּאן וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְחַג מִכָּאן? לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה לֶעָנִי כָּרָאוּי, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בְּתוֹכוֹ. (ספרא).

 (רש"י שם, שם)

אני ה' אלהיכם – ולשמי ובאהבתי תרחמו את העניים, ולא להתגדל עליהם.

 (רבי יוסף בכור שור שם, שם)

אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים אמרה תורה 'לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו'? מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני מראית העין מפני הרמאים.

 מפני גזל עניים, כיצד? שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לעני 'בא וקח לך פאה'; מפני ביטול עניים, כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ואומרים 'עכשיו נותן פאה', אלא מתוך שנתנה בסוף, הולך ועושה מלאכתו בא ונוטלה באחרונה; מפני מראית העין, שלא יהו עוברין ושבין אומרין 'ראו פלוני שקצר שדה ולא נתן ממנה פאה', שהרי אמרה תורה (ויקרא יט) 'לא תכלה פאת שדך'. מפני הרמאין, כיצד? שלא יהו אומרין 'כבר נתננו'. דבר אחר: שלא יניח מן היפה ויתן הרע.

(תוספתא פאה א, ז)

להניח פאה בשדה לעניים, להניח לקט להניח עוללות, להניח פרט, שנאמר (ויקרא כג, כב-כג) 'ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט'. טעמי מצות אלו, לפני שהעני עיניו תלויה לשמים ומתקוטט עם בוראו, לכך באו ארבעה מצות הללו להטיל שלום בין העני לבוראו, משום דשייכי בפת ויין שהם עיקר מזונו של אדם, חייבתו התורה, לפי שעיני עני תמיד לקרא תגר על העשיר בדמע ונענש. ולפי שהאדם כשהולך לקצור שדהו ולבצור כרמו משתרר בנחלתו שהנחלה היא מטכסיסי המלוכה, ציונו באלו המצות להורות שעם היות שהנחלות שלו יש לו אדון ושולטן עליו.

 (שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, דרך חיים, קדושים ג׳)


 

זמן איכות

דליה מרקס

אם יש דבר אחד שעליו יש הסכמה בחברה הישראלית היהודית המפולגת והמשוסעת זה הזמן. לא משנה איך תבחר לציין את השבת, יהיה זה יום מיוחד. לא משנה כיצד (ואפילו, אם) את חוגגת את חגייך, הם יהיו שם. לא משנה לאיזו מפלגה הצבעת, ומה השקפת עולמך, סביר להניח שהסבת (כמו למעלה מ90% מהיהודים בישראל) סביב שולחן הסדר. אין זה מובן מאליו שלוח השנה העברי מקובל על הכול (גם אם ביומיום אנו חיים לפי לוח השנה האזרחי). אין זה מובן מאליו שהדופק שלנו פועם לפי מחזור החגים, ושמועדיו מקובלים על הכול, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

פרשת "אמור" מכילה את פרשת המועדות המפורטת ביותר מבין פרשיות המועדות שבתורה. פרק כג הבנוי באופן אלגנטי וסימטרי מונה את החגים אחד לאחד לפי סדרם. הפרק מחולק לשני חלקים שווים, 22 פסוקים בכל אחד. כל מחצית פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", ומסתיימת בקריאה: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". בסיום הפרק נמסר שמשה העביר את הדברים לבני ישראל.

כל אחת ממחציות הפרק עוסקת בארבעה מועדים: הראשונה מתחילה בשבת, שמעמדה העקרוני שונה ממעמד המועדות (שכן השבת קיימת מאז בריאת העולם, ואינה תלויה בקיומו של עם ישראל),1 וממשיכה בחגי האביב והקיץ: היום הראשון של חג המצות, היום השביעי שלו וחג השבועות. המחצית השנייה עוסקת בחגי הסתיו: האחד בחודש השביעי, המוכר לנו כראש השנה, העשירי בחודש זה, הוא יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת.

בכל מחצית יש חג בן שבעת ימים, שבו מצוינים במיוחד הראשון והאחרון, במחצית הראשונה אלה הם היום הראשון של פסח ויומו השביעי, ואילו במחצית השנה זהו היום הראשון של חג הסוכות והיום השמיני. שני החגים האלה מתחילים באמצע החודש כשהירח במילואו, הם חוצים את השנה לשני חצאים שווים, ושניהם סמוכים ליום השיוויון (equinox), שבו היום והלילה שווים.

כל אחד משמונת המועדים שבפרקנו נקרא "מִקְרָא קֹדֶשׁ", במקרה של סוכות ופסח האיסור הוא ביום הראשון ובאחרון. ונוסף להם עניין ראשית קצירת העומר, שאין בו איסור מלאכה והוא אינו מופיע במקומות אחרים בתורה. שלושה מכל המועדות בכל מחצית אסורים במלאכת עבודה, ואחד (שבת במחצית הראשונה ויום הכיפורים בשנייה) הוא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", היינו במעמד של קדושה גבוהה יותר.

שיתוף פעולה בין שמיים וארץ

ציינתי קודם שהלוח בפרקנו הוא אלגנטי ומוצג כמערכת סגורה. אמירה זו היא פשטנית משהו, כמובן. שכן, יש בפרק כמה עניינים שנראים כחורגים מהתיאור ההרמטי. לדוגמה, החוק הסוציאלי בסוף המחצית הראשונה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (פס' כב), שאינו קשור ישירות לענייני הלוח, והמלמד שאין משמעות לחגיגת החגים ללא תשומת לב לשכבות הנזקקות בחברה. דוגמה נוספת היא העיסוק הכפול בחג הנחוג "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", ראשית כחג הסוכות (פס' לד-לח) ואז כחג האסיף (פס' לט-מג). ייתכן שהחלק השני הוא תוספת מאוחרת לדין הכללי,2 וזו דוגמה להתפתחות הפנימית של החגים עוד בתורה.

הפרשה מצווה על בני ישראל כיצד לנהוג, ובכל זאת, אין הדברים מונחתים מלמעלה באופן חד כיווני. מדרש נועז מלמד שיש במועדות ממד של בחירה, הם יתקיימו בזמן המדויק שבו ישראל יבחרו לקיימם.

היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונתנו בדבר וגמרו, ולא הספיקו לומר 'מעוברת' עד שאירע ניסן. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם […] מוֹעֲדָי". קראתם אותם – מועדָי, ואם לאו – אינם מועדָי.

לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה. שוגגים או מזידים או מוטעים. מנין שהיא מעוברת? תלמוד לומר: "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם". "אַתֶּם" אפילו שוגגים, "אַתֶּם" אפילו מוטעים, "אַתֶּם" אפילו מזידים. אם קראתם אתם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי (ספרא, ט, ב-ג).

המדרש עומד על המתח בין מצב הלבנה, כלומר הממד הקוסמי, ובין קביעת בית הדין בעניין עיבור השנה. הוא לומד מלשון התורה, שהחלטת החכמים היא זו שקובעת בסופו של דבר ולא מצב הירח בשחקים. חלקו הראשון מלמד שגם אם היה ראוי לעבר את השנה, והדבר לא נעשה, הרי שמה שיקבע זה החלטת בית הדין. החלק השני גורס לקרוא את המילה "אֹתָם" כ"אַתֶּם", וכך ההחלטה האנושית תקבע, במידה רבה, גם אם ברור שהיא טעות או אפילו שנעשתה במזיד!

מדרש זה מעיד על טיבו של לוח השנה היהודי המסתמך על התורה ושהתגבש בימי חז"ל בכמה עניינים עקרוניים: א. שהלוח הוא וולונטרי, עם ישראל בחר מרצונו לשמור עליו לאורך הדורות; ב. שקביעת העתים היא שיתוף פעולה בין שמיים וארץ, בין האלוהי ובין האנושי. גם עתה כשיש לנו לוח קבוע ואין צריך להכריז על ראשיתו של החודש וראשית השנה, יש כאן ממד אנושי, שכן גם הלוח הקבוע נקבע באמצעות חישובים של בני אדם; ג. הלוח הוא קבוע אבל יש בו ממד דינאמי, ואכן במרוצת הדורות נוספו ללוח העברי חגים וימי ציון רבים. החל בפורים, שמופיע בתנ"ך אבל לא בתורה, המשך בחנוכה שאינו מוזכר בתנ"ך, וכלה בימים הלאומיים שנוספו בדורנו שלנו ואף בחגים עדתיים וביניהם הסיגד, המימונה והסהרנה.3

השבוע ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ואת יום העצמאות, קדם להם בשבוע שעבר יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בקהילות ובמוסדות רבים נהוג לציין את השבת שבין יום השואה ובין יום הזיכרון ויום העצמאות באירועים מיוחדים, ובעיקר בשיחות ובמעגלים הקשורים בחשבון נפש קהילתי ולאומי. יש המכנים את הימים האלה "הימים הנוראים הישראליים" ואת השבת שביניהם "שבת תקומה". כל דור מחדש את החגים הקדומים ומקנה להם משמעויות חדשות, והדבר נכון שבעתיים לגבי המועדות החדשים, שהרשות בידינו להקנות להם משמעות וערך.

מעגל "הימים הנוראים הישראליים" אינו מסתיים ביום העצמאות אלא כשלושה שבועות מאוחר יותר בכח באייר, יום ירושלים. בשנים האחרונות משמש יום ירושלים גם יום זיכרון ליהודי קהילת ביתא ישראל, הקהילה האתיופית, שנספו בדרכם לישראל. דומה שניטיב לעשות אם נציין את היום הזה כיום של הקשבה, שיח ושיתוף לכל הקולות בחברה הישראלית.

עִם הזמן, בתוכו ומעֵבר לו

כדי להשפיע על העולם וכדי להיות מסוגלים לפעול עִם הזמן, בתוך הזמן, ואולי אף מעֵבר לו, יש תחילה לקבל את הזמן, את תמורות השנה ואת תמורות החיים; להבין שאין לנו שליטה של ממש על חיינו ועל זמננו ואנחנו גם לא מסוגלים להבינם לאשורם. אולם על אף השרירותיוּת של הזמן ותמורותיו (ואולי דווקא משום היותן), יש לנו מידה רבה של חירות ובחירה, כיצד נתייחס וכיצד נגיב לאירועים שהזמן גרמם.

מימֵי קדם השתדלו בני האדם להבין את הזמן ולשלוט בו על ידי חלוקתו לפרקים קצובים: שעות, ימים, ירחים ושנים. חלוקת הזמן מעניקה לנו תחושה של שליטה מסוימת בחיינו ובַשֵּׁד הבלתי נשלט הזה. החגים והמועדים מאפשרים לנו למקד תשומת-לב לחוויות ולזיכרונות, למיין אותם ולהכניסם ל"מגירות" רגשיות ושכליות מיוחדות. היהדות, כידוע, מיוחדת בכך שאינה רק דת אלא גם קבוצה לאומית ואתנית, ובכך שמה שמחבר בין בניה ובנותיה הם עניינים רבים – היסטוריה משותפת, קשר למקום גאוגרפי, שפה ועוד. אחד הדברים המשותפים לנו הוא לוח השנה העברי, ועל כן, גם ברגעי המחלוקות העמוקות והמרות ביותר, נזכור את הבלתי-מובן-מאליו, את הזמן המשותף שחצבנו לנו.

  1. כבר רש"י שאל: "מה עניין שבת אצל מועדות"? (פס' ג בפרקנו). על מעמדה המיוחד של השבת בהקשר הזה ועל עוד עניינים מבניים הקשורים בפרקנו, ראו את מאמרו של הרב אלחנן סמט, "פרשת המועדות: מבנה הפרשה ומשמעותו", באתר של "דעת".
  2. כך למדתי ממורי, פרופ' אלכסנדר רופא.
  3. בנוסף יש להזכיר את ה"נובי גוד", ראש השנה האזרחי שהביאו עמם עולי בריה"מ לשעבר ואת חג ההודיה של עולי ארה"ב, שניהם בעלי אופי אזרחי ומצוינים לפי לוח השנה האזרחי, ושניהם הולכים ותופסים מקום בציבוריות הישראלית.

הרבה והפרופ' דליה מרקס היא מחברת הספר בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי (ידיעות ספרים, תשע"ט)


 

"והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" – (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" – דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

 רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)


"וחי בהם – ולא שימות בהם"

לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם. (ויקרא כא, ה-ו)

קרחה ושריטה הן אותות כניעה; מקריבים אותן לאל המוות, שכוחו מלא עולם. על-פי זה יובן, על שום מה נשנו איסורים אלו לכוהנים בייחוד… אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגווע האדם תצמח מלכות האל; גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות – ואת מבשריו, החולי והעוני , – למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל – וכך משווה את המוות לנגדו תמיד – הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק…לא כאלה כוהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכוהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך לנצח את המוות בעודו בחיים. איך יתגבר על חוסר החירות, על השעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה זו התורה, שה' הקדיש את מקדשו למכון לה…משום כך נאמר לכוהנים בייחוד: "לא יקרחה קרחה בראשם…" – אל ישאו עמם את סמל המוות; בהופעתם יטיפו לכוח החיים, ולא לכוח המוות.

(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.