אמר תשע"ח, גיליון 1051

בַּר יוֹחָאי, לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ, הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִשׁ,

גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ, תָּשׁוּרִי וּמִּי יְשׁוּרֶךָ.

 (רבי שמעון לביא, טריפולי מאה 15-16)

איור: הרי לנגבהיים

 

וכל תורה שאין עמה מלאכה…: רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

תנו רבנן: 'ואספת דגנך' – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' – יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים י"א) 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כ"ח) 'ועבדת את אויבך' אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי – ולא עלתה בידן.

(בבלי ברכות לה ע"ב)

על אשליות ומשיחיות שקר

בר כוזיבא (בר כוכבא) מלך שנתיים וחצי, אמר להם לרבנן: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נראה אם הוא מריח ודן, מכיוון שראו שאינו מריח ודן – הרגוהו.

 (בבלי סנהדרין צג ע" ב)


העומדים מן הצד מול "דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים"

רמי פינצ'ובר

סיפור המקלל שמסיים את הפרשה הוא בעיני אחד הסיפורים העצובים והמרתקים בתורה. לכאורה, סיפור יבש לחלוטין של מריבה "בֶּן־אִשָה יִשְׂרְאֵלִית… בֶּן־אִישׁ מִצְרִי וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" ובמהלך המריבה מסופר: "וַיִּקֹּב בֶּן־הֽאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד' 11).

הסיפור הזה מתמלא בעזרת המדרשים ולפתע מתברר לנו שבכלל מדובר בבנו של אותו האיש המצרי מתחילת ספר שמות, שם נאמר: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־ עִבְרִי מֵאֶחָיו" משה יוצא מתוך ארמונו המוגן של בת פרעה לראות את העולם שממנו בא ורואה מעשה עושק, הוא איננו עומד מהצד ופועל מיד "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַֽיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב' 11 ואילך). כאן משלים המדרש את העילה ואופן ההריגה של המצרי בידי משה: "מה ראה? ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין. ר' יהודה אמר: ראה שאין מי יעמד ויקנא לשמו שלקב"ה ויהרגנו ועמד הוא וקינא לשמו שלקב"ה והרגו. ר' נחמיה אמר: ראה שאין מי יעמד ויזכיר עליו את השם1 ויהרגנו ועמד והזכיר עליו את השם והרגו" (ויקרא רבה אמור לב).

יום למחרת שוב יוצא משה מהארמון ושוב הוא רואה מעשה עושק ובו: "שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" ושוב אין הוא עומד מן הצד וכתוצאה מניסיון התערבות זה, משה נאלץ לברוח למדין. על פי הבאר במדין הוא פוגש את בנות יתרו ושוב הוא נחלץ לעזרת העשוקות: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם. וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיֽוֹם. וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ2 קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם".

שלשה מעשים של הצלת עשוקים מיד עושקיהם – עשה משה, שלשה מעשים של אדם שאיננו עומד מן הצד ובזכותם נמצא ראוי ונבחר להיות מנהיגם של ישראל.

מאז אותם אירועים עברו שנים, ואנו מגיעים למדבר וכך משלים המדרש את העילה שבגינה פרצה המריבה במדבר: "תני ר' חייא: מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה לך ליטע אהלך בתוך מחנה דן? אמר להן: מבנות דן אני, אמרו לו הכתוב אומר: "איש על דגלו באותות לבית אבתם (במדבר ב, 2), ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו שלמשה ויצא מחויב ועמד וגידף3" (ויקרא רבה שם). ומדוע יצא מחויב, גם כאן ממלא המדרש את החסר ומבהיר: "והוא בן איש מצרי (ויקרא כד, י). רבנין ור' לוי. רבנין אמרי אפעלפי שלא היו ממזרים באותה שעה, הוא היה כממזר. ר' לוי אמ' ממזר ברור היה" (ויקרא רבה שם).

נמצאה העילה למריבה ונמצאו אלו שעמדו מנגד ובכללם גדול מצילי העשוקים מיד עושקיהם, משה רבינו. וכנגד פסק הדין החמור הזה, יוצא חייט אחד שאיננו עומד מן הצד: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם". חנינא חייטא פתר קרייה בממזרים4. 'הָעֲשֻׁקִים' – אילו הממזרים. אימותיהן של אילו עברו עבירה ואילו העלובין5 מרחקין אותם… אביו שלזה בא על ערוה – זה6 מה עשה? 'וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ' – זה סנהדרין גדולה של ישראל7 שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן, על שם: 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' (דברים כג 3). 'וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ' אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמן8…" (ויקרא רבה (מרגליות) אמור לב ח)9.

ובמקום אחר מצאנו10: "דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב: 'ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו', אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים." ובהמשך: "רב יהודה היה יושב ולומד לפני שמואל, באה אשה וצעקה לפניו, ולא היה משגיח בה. אמר רב יהודה לשמואל רבו: האם אינך מקבל את דברי הפסוק: "אֹטֵם אָֻֻזְנוֹ מִזַּעֲקַת ־דָּל גַּם ־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה11? (משלי כא 13)" (בבלי שבת נה, ע"א)

בשמו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל12 מובא הסיפור: "כאשר באו התלמידים הראשונים לישיבה, הם שאלו אותי: מהו ייחודה של הישיבה? סיפרתי להם את הסיפור החסידי על בעל ה'תניא' שישב ולמד, חדר לפנים מחדר. נכדו, ה'צמח צדק', ישב בחדר האמצעי. בחדר החיצון היה תינוק בעריסה, שניעור לפתע משנתו והחל בוכה. בעל ה'צמח צדק' היה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל ה'תניא' שחדרו היה מרוחק יותר שמע, הפסיק את לימודו, ויצא להרגיע את התינוק. משסיים, החזירו למקומו, עבר דרך חדרו של ה'צמח צדק', ואמר לו: כשלומדים תורה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד.

כל אימת שאני חש שאוכל לומר דבר שהוא לתועלת התורה, לתועלת עם ישראל או ארץ ישראל, איני נמנע מלהשמיע את קולי. כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל – לא נמנעתי מלהשמיע את קולי, כי גם אני חונכתי שיש להקשיב לקול בכיו של תינוק."

מי שאיננו יכול להפסיק מלימודו ומעיסוקיו על מנת לשמוע את דמעות העשוקים, מי שאינו מוחה כנגד העוולה והעושק, מי שמנהל רשימות שחורות של ממזרים, הריהו חוטא וה' יבוא עמו במשפט. עמידה מן הצד מול כל עוולה, היא מתן לגיטימציה לעושקים להמשיך ולעשוק את העשוקים. מנהיגות של אמת13 לוחמת בעושק ובעושקים. המדרש מלמדנו שאין הדברים מכוונים רק למנהיגים, הדברים מכוונים גם לחייטים, הדברים מכוונים לנו לכולנו.14

  1. כאן ישנו משחק מילים ורמיזות, הזכרת השם, פעם במחשבה, פעם בהריגה ובפעם השלישית המקלל כפי שנזכיר להלן.
  2. ראינו כאן את מחאתו של יתרו על עמידתן מהצד של בנות יתרו שלמרות שמשה הצילן הם השאירוהו ליד הבאר.
  3. עיינו לוי גינזבורג "אגדות היהודים" ד' חלק יא הערה 451 בשם הזוהר: שכוונת המקלל היתה להרוג את משה כנקמה בעזרת השם המפורש כפי שעשה משה לאביו על פי המדרש לעיל.
  4. פירש את הפסוק בקהלת על הממזרים
  5. העלובין – המרחקים (כלומר: סנהדרין) מכונים במדרש זה עלובין!
  6. הכוונה לממזר – כלומר מה אשמתו של הממזר?
  7. כן, מותר לבקר את הערכאה השיפוטית העליונה וראו זאב פלק "ערכי משפט ויהדות" עמ' 103.
  8. ואין הדברים אמורים רק במדרש ובנחמה, לדברים השלכות הלכתיות גם לימינו ראו בבלי קידושין עא ע"א.
  9. ראו ח.נ.ביאליק "הלכה ואגדה" עמ' נו, מורי ודודי י.פרנקל "מדרש ואגדה" עמ' 742 ו 1088 וכן א. ברקוביץ "ההלכה כוחה ותפקידה" עמ' 116 ודברים שכתבתי ב"שבת שלום" פרשת שופטים תשע"ו.
  10. ואולי מדובר באותו חנינא?
  11. התרגום שלי, ובעניין מענה לתפילה, נעיז ונשאל: ואולי בשל סיפור הממזר שנדחה מבית המשפט של משה תפילתו (בפרשת ואתחנן) להיכנס לארץ לא נענתה?
  12. "דמעת העשוקים – לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו" פרופ' אביעד הכהן וראו שם את הפתרונות ההלכתיים המוצעים לבעיית הממזרים.
  13. הרב י. סולובייצ'יק מספר מפי דודו, ששאל את סבו ר' חיים מבריסק: 'מה היא תעודת הרב?' ענה ר' חיים ואמר: 'לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו', "איש ההלכה – גלוי ונסתר" עמ' 80.
  14. וראו עוד מדרשים מודרניים העוסקים בממזרים: רבקה לוביץ "מדרש ממזר וכואביו" וגם "מדרש קהל ה' ומדרש דין לא יבוא ממזר"; רונן אחיטוב "מדרש ממזרים"; אליזבט גולדווין "מדרשי ממזרים"; חגית דינור "מות האישה, מעמד האישה והלכות אישות במדרש ויקרא רבה".

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס המתגורר בנטף.


 

לא השמעתי את קולי, מרטין נימלר

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.


 

קוראים מגיבים למאמרו של דר' עמוס ברדע (גיליון ויקהל-פקודי)

ד״ר עמוס בר-דע שירטט באופן מרתק והגיוני את האבחנה המשתקפת בכתבים בין העגלגלות של הטבע והמרובעות של קביעות האדם. הוא מתאר את המימד הקוסמי העגול לעומת המבנה האנושי המרובע והמוגדר. הוא לא הזכיר אבל עוד ניתן להוסיף את המימד המוסרי והיושר לעומת העקימות של השקר הלא ישר. במקורות אנו רואים מלכים שעשו את ה"טוב והישר" בעיני ה' ואחרים כי עשו את הרע בעיני ה׳. נוכל לסכם אם כך כי ישר הוא טוב, ועקום עגול הוא רע. על כן ניתן לטעון כי כל התושב״ע היא יישום וקביעה של הדין החד והישר של התורה. אבל באותה המידה ניתן להבין את כל התושב״ע כניסיון נשגב ונפלא דווקא "לעגל את הפינות" החדות של הכתובים. יש לנו דאורייתא "עין תחת עין" ודרבנן יש לנו "משלם ממון". דאורייתא יש לנו  "שמיטה" דרבנן יש לנו  "פרוזבול", דאורייתא יש לנו  "בן סורר" דרבנן יש לנו "לא היה ולא עתיד להיות", דאורייתא יש לנו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ודרבנן "סנהדרין שהרגה פעם בשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית" וכו'. כל "קולא" נסמך על עקרון מטה הלכתי של הרחמים. הרחמים הוא המעגל האוניברסלי. דין תורה חד וישר "כי יקוב הדין את ההר". אבל אנו למדים כי המידות הטובות בישראל הם, "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים". יתכן והתכונות האלו קבלנו מתוך האבק של העגל העגול שמשה השקה לנו באותו מעמד המביך שד "ר בר-דע מסמן כשורש כל רע? כי הרי החיסון למחלה הוא המחלה עצמה במידה הנכונה.

דניס ברנשטיין, ירושלים

ודר' עמוס ברדע מגיב לתגובה:

אני מודה לדניס ברנשטיין על התוספת החשובה אודות הישר והטוב לעומת העקום ופתלתל, בין העקוב שהוא יעקב לבין ישראל שהוא ישר-אל זו בהחלט תוספת שמחזקת את הקו שהותווה במאמרי.

לענ"ד התושב"ע אינה מעגלת את הפינות אלא היא מגדירה גדרים בתורה שבכתב, חלק מגדרים אלו גם מבטלים גופי תורה שלמים כמו שהוזכר בתגובה. כמובן שההלכה להבדיל מהתורה שבכתב היא דינמית ומתאימה את עצמה לפי צורך התורה בכל זמן וזמן. בהחלט ברמז מזכיר דניס ברנשטיין את שתי המגמות או האסכולות ביהדות, אחת בית מדרשו של משה שבו יקוב הדין את ההר לבית מדרשו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום. לשתי בתי מדרש אלו היו ויש נציגים בכל דור ודור. אסכולת בית שמאי לעומת אסכולת בית הלל שקבע באבות "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", אסכולת בעלי ההלכה בתלמוד לעומת אסכולת בעלי האגדה, רמב"ם מול ריה"ל, הרבניים מול אנשי הקבלה, המתנגדים מול החסידים, הגרי"ד סולוביצ'יק מול הראי"ה קוק. כמובן שלכך יש לייחד מאמרים נוספים.

קראתי בעיון המאמר היפה של ד"ר עמוס ברדע ב"שבת שלום" ויקהל-פקודי". חסר היה במאמר זה לענ"ד ההבדל בין אשה וגבר. האחרון נבנה יותר מרובע והראשונה יותר עגולה. גם המשחק והעבודה של האשה יותר עם בובות מסרגות (עגולות) של הגבר יותר עם בניה (קוביות, מכניקה) גם בתור ילד וגם בבגרות. מצד שני אור או קול הולכים בדרך ישרה. האם מדברים אלה אפשר להשיג שהאישה טבעית יותר מהגבר? האם המחבר לענות לי על השאלה הנ"ל.

דר' שלמה גנאור

תגובת דר' עמוס ברדע

הרבה קולמוסים נשברו בדיון העוסק בהבדל המנטלי בין אישה לגבר, זאת עוד מתקופת אריסטו, ובשאלה האם ההבדלים הם מורשים, או שהם נרכשים בתהליך החיברות. וודאי לי כי הגבר אינו מעל או מתחת הטבע אפילו במשהו מהאישה. שניהם יצורים טבעיים להפליא ובעלי דחפים אטוויסטיים אשר חנן אותם ה' ככל יצורי החיים האחרים, ובשל כך אפשר להם להתרבות ולגדל את צאצאיהם.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.