אחרי מות תשע"ד (גליון מספר 846)




פרשת אחרי מות – שבת הגדול – פסח

גליון מס' 846 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

מה נשתנה הלילה הזה?

 

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?'

עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע, וכך וכך היה.

וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו.

אין לו בן, אשתו שואלתו; אין לו אשה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה הלילה הזה?', ואפילו היו כולן

חכמים; היה לבדו, שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה'. [השגת הראב"דחוטפין מצה א"א

פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו].

(רמב"ם יד החזקה הלכות חמץ ומצה ז, ג)

 

וזה אפשר רמוז בדברי

בעל ההגדה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה

הזה כולו מצה, הנה חמץ רומז על הגאוה כנזכר בכל דברי

המוכיחים וספרי התוכחה, כי טבע החמץ להתנשא למעלה, ומצה הוא לשון מצה ומריבה,

והלילות רומזין על הגלות שהמה חשך ואופל כלילה, ובכל

הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כלומר שהיו בנו שני מדות

מהרשעים הגאוה והמצה ומריבה, אבל היו מתנגדות זו לזו

שלפעמים ע"י הגאוה היה מניח ממריבה, הלילה הזה

שהוא הגלות הזה כלו מצה ומריבה.

(דרושי הצל"ח – דרוש ל"ו קודם שבת הגדול)

 

חג

שמח לכל קוראינו ולכל בית ישראל שנזכה לקיים בזמן חירותנו

את הכתוב:

וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת

שלום" ודברי תורה אלו לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאיתנו בדמי ימיו

בחג הפסח לפני שלוש שנים.

 

מרור על שום מה?

חיים ויצמן

מצוות אכילת מרור נראית לנו מובנת

מאליה. היא ריטואל שאנחנו עושים כל שנה, התופס מקום מרכזי בסדר ליל פסח. טעמו

מוצהר באופן מפורש בהגדה (ע"פ משנת פסחים י, ה), מפי רבן גמליאל:

"עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים

אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה, בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֶת

כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". מפתיע, אם כן, לשמוע

שהראשונים חלקו בדבר.

כפי שמסכם הרב שג"ר במאמרו "מרור בכזית"

(המופיע בכרך "זמן של חירות", עמ' 115-121), לא היה ברור כלל לפוסקים אם אכילת מרור היא מצווה בפני

עצמה, או פעולה נלווית לאכילת קרבן הפסח. כפי שהרב שג"ר

מסביר, במרכז המחלוקת עומדת העובדה שאין לה מקור מפורש בתורה כמצווה בפני עצמה.

בפסוק בו מופיעה אכילת מרור, (שמות י"ב ח'), המרור נאכל כחלק ממצוות

קרבן הפסח: " וְאָכְלוּ אֶתהַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה

הַזֶּה: צְלִיאֵשׁ וּמַצּוֹת, עַלמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". אין

כאן איזכור של קשר בין המרור לאופי השיעבוד,

קשר שרבן גמליאל לוקח מפסוק אחר.

הנפקא מינה ההלכתית מכך שאין

ציווי ישיר על אכילת מרור היא שלמצווה אין שיעור, ז"א אין צורך לאכול

כזית מרור דווקא. משתמע מכך שאפשר לצאת ידי חובה על ידי אכילת כמות מזערית שאינה

ממש משאירה טעם מר בפה. הרמב"ן לומד מכך (בפירושו על הפסוק הנ"ל) "שאין במרורים מצווה, וגם אינם מעכבים הבשר. ואם אכל

פסח ולא אכל מרורים, ידי פסח יצא". ועוד יותר מזה, הרב שג"ר

מצטט את רבי חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים', שבכלל מוציא את המרור מההקשר שבו

אנחנו רגילים לחשוב עליו. הוא מטעים ש-"דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד, כי

בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אוות נפשו". אם כן, תפקיד המרור אינו כלל

להזכיר לנו את מרירות מצריים, אלא להשביח את טעמו של הקרבן – להיות, כפי שהרב שג"ר מחדד, "המלפפון החמוץ של צלי הפסח".

גישה זו נראה כסותרת את דברי רבן

גמליאל. בדבריו המצוטטים בהגדה, רבן גמליאל מצטט פסוק משמות פרק א', מתחילת

העבדות. אך יש לשים לב שאותה עת העינויים שעוברים בני ישראל אינם פוגעים בתקווה

לעתיד – הרי "וְכַאֲשֶׁר

יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ

מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". העמדת צאצאים מראה על תקווה לעתיד, על כך שהעבד

חושב שמצבו זמני ושיבוא לקִצו. הוא מרגיש את מרירות החיים דווקא מפני שהוא חושב

שהחיים יכולים להיות טובים יותר. אבל

ההוראה לאכול מרור עם קרבן הפסח אינה באה כאן, אלא מאות שנים לאחר מכן, כשבני

ישראל הם במצב אחר לגמרי. הם כל כך רגילים לעבדות שאינם מסוגלים לדמיין חיים

אחרים.

מעניין שבשיעבוד

השני והקשה הזה השורש מר"ר אינו מופיע. במצב

העבדות הקדום כתוב, "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה". כאן אין

אמירה כללית של מרירות, אלא רשימה של מטלות ועינויים שפרעה מטיל על ישראל. נראה

שבשלהי תקופת העבדות פרעה הצליח לעשות משהו שלא עשה עד כה -לשבור לא רק את גביהם

של עם ישראל, אלא גם את רוחם. כדי להרגיש מרירות, אדם צריך בסיס להשוואה. הוא צריך

את היכולת לדמיין מצב של חֵרות. כפי שידוע לכל כובש ומשעבד, הכלל הראשון של הדיכוי

הוא ליצור מציאות חדשה וטוטלית הנראית לנדכאים כמנהגו של עולם, משהו בלתי ניתן

לשינוי. במצב כזה הקרבן מתחיל להצדיק את מעמדו כעבד, כי כל אלטרנטיבה נראית עוד

יותר גרועה. הגאולה הופכת, אם כך, לא לבלתי-אפשרית, אלא לבלתי נתפסת. במצב זה אין

מרור.

תכלית המכות שהקב"ה מביא על

מצרים ברגע זה אינה אם כן להעניש את המצרים, אלא להראות לבני ישראל שהעולם כפי שהם

רואים אותו אינו נוהג כמנהגו. כדי להבין שהם יכולים לצאת לחֵרות, הם חייבים לראות

שהמצרים הם פגיעים ומפוחדים. רק אז ניתן לאכול את קרבן הפסח – עם מרור.

אם כן, המרור מסמן שבני ישראל חזרו

להרגיש את המרירות של העבדות. שיבת הטעם המר הייתה תנאי מוקדם והכרחי לגאולה.

לכן נכון הוא שאכילת המרור כרוכה יחד עם סמל הגאולה – קרבן הפסח.

אינני מציע לבטל את המנהג העתיק

של אכילת המרור בנפרד. אבל פירוש זה מחזק את המנהג שבא אחריו, שהרבה פעמים נראה

כמשהו שלאחר-יד – הכורך, מנהג הילל הזקן. מאחר ואין לו ברכה של עצמו, עוברים על

הסימן הזה במהירות והוא הופך למין גשר בין אכילת מצה ומרור מכאן, ואכילת סעודת

המצווה מצד שני. אבל בעצם הכורך הוא השיא שאליו שתי הברכות האחרות מתכוונות. אכילת

המצה (העומדת בפני עצמה וגם מסמלת את קרבן הפסח היום) יחד עם המרור היא היא המצווה העיקרית. רק כאן המרור תופס את המקום המיועד לו.

אצלנו במשפחה, חג החֵרות הוא חג

בעל טעם מר מאז שבנֵנו ואחינו נאות, חייל גולני, נפל בתאונה בחול המועד פסח. אך

הוא חג למרות זאת, וזאת השנה השלישית שבה נעשה כל מאמץ לחגוג ולשמוח למרות המקום

הריק ליד השולחן. לאחר מותו לא ידענו איך נוכל לחגוג שוב את חג הפסח – הדבר היה

נראה כבלתי אפשרי, כאילו העולם השתנה לתמיד.

נזכרתי אז שזה לא היה האסון

הראשון שפקד את משפחתי בחג זה. עשרות שנים קודם לכן, סבי, אבי אמי, לקה בדלקת

חריפה בליל הסדר ונפטר זמן קצר לאחר מכן. נזכרתי שאמי אמרה קדיש כל שנה בחול המועד

– ולמרות זאת, פסח תמיד היה חג מלא שמחה אצלנו בבית, עד כדי כך שהפך לחג האהוב עלי

ביותר. הבנתי שהמרור חייב להיות כרוך בתוך שמחת החג ושאין לשמור עליו בנפרד.

במילותיו של הרב שג"ר: "בפסח נכרכים הגאולה והשיעבוד ומרירותו יחד. מנקודת מבט זו השיעבוד

עצמו הופך להיות חלק הכרחי בגאולה, ולא מקרה שצריך להשתחרר ממנו. הרע עצמו הופך

להיות סיבה הכרחית לטוב."

חיים ויצמן הוא חבר בקהילה ידידיה

 

 

בקרבתם לפני ה' וימתו     

"בקרבתם לפני ה'

וימתו": קריבתם לפני ה' היתה סיבת מותם. הם לא הבינו את רום

האידיאל היהודי – ואת פחיתות מעלתם הם; הפרזה זו בערך עצמם היתה

הצד האישי של חטאם – הקריבה – והיא שהביאה לידי אובדנם.

(מתוך פי' הרש"ר הירש על ויקרא טז, א)

 

אלא הענין הוא, הצדיק הוא כמו בית המקדש. וידוע כי המקדש שלמטה מכוון

נגד מקדש שלמעלה (תענית ה א). על כן כשנתחנך המשכן למטה, רצה הקדוש ברוך הוא לחנך גם כן שלמעלה, ולקח את

נדב ואביהוא שהיו היותר מקודשים, ובזה נתחנך למעלה. כי

הם לא מתו מחמת חטא כמובן בפשטן של דברים, רק אדרבה, נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה,

ונשארה נשמתם דבוקה למעלה, כמו שפירשתי במקומו (בחלק ג', תורה שבכתב) פסוק באחרי מות (ויקרא טז, א) 'בקרבתם לפני ה', ולא כתיב 'בהקריבם', אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה הוא בעודם

בגופם בחמרם, על כן נדבקה נשמתם למעלה, ואז נתחנך המשכן

שלמעלה.

 (ספר השל"ה,

מסכת תענית קלז)

 

 

"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – על גאולת

מצרים ועל הגאולה העתידית

תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבא: "והשיב לב אבות על

בנים" (מתוך ההפטרה לשבת הגדול)

…וחכמים אומרים: [אין

אליהו בא] לא לרחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא

וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

(משנה עדיות ח, ז)

 

תני ר' חייה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה; בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול.

 (ירושלמי פסחים י, ד)

 

 

אאזז"ל אמר: שבתחילה נאמר 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא' ואחר כך 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה' כי על ידי כח התורה אפשר לתקן גם את הבן הרשע, גלות מצרים היתה בחומר ובלבנים ואיתא בזוה"ק 'בחומר' – בקל וחומר; 'ובלבנים' – בליבון הלכתא, בהכשר כלים יש הגעלה ויש ליבון וההכשר הגדול ביותר הוא ליבון וזהו בליבון הלכתא.

(אמרי אמת לרבי אברהם מרדכי אלתר מגור)

 

במשנה פסחים פרק י מתואר סדר ההגדה של פסח, שם נאמר: לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. אפשר לראות את מדרש רבעת הבנים כהרחבה ופירוט של קביעה זו, דהיינו: שיש ללמד כל בן על אופיו וכישוריו.

ארבעת הבנים מייצגים שלבים בחיי האדם, ודרכי חינוך המתאימות להם:

שאינו יודע לשאול – הוא תינוק

תם – הוא ילד שמתחיל את השכלתו והתמצאותו בעולם

רשע – הוא נער בגיל ההתבגרות, שבודק את גבולות זהותו ושייכותו על ידי מרד בתרבות המבוגרים

חכם – הבוגר שמחויב לתרבות ותוהה על משמעויותיה.

בכל אדם קיימים כוחות נפש שונים המשמשים בערבוביה, כל אחד מאיתנו הוא גם חכם, גם רשע, גם תם וגם אינו יודע לשאול

(מתוך: הצעה לסדר, בהוצאת ידיעות אחרונות – סדרת

יהדות כאן ועכשיו)

 

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.

 (שיר השירים ח, ה)

 

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצריםבשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר 'אם תשכבון בין שפתים וגו" – בשכר 'תשכבון בין שפתי' זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ', וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך וגו''והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו" ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר 'ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'

(בבלי סוטה יא, ע"ב)

 

'וילך איש מבית לוי'להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות; פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב; פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך' – עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

(בבלי סוטה יב

ע"א)

 

וְאַחַר

בָּאוּ

מֹשֶׁה

וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ

אֶל

פַּרְעֹה כֹּה

אָמַר

ה' אֱלֹהֵי

יִשְׂרָאֵל: 'שַׁלַּח אֶת

עַמִּי וְיָחֹגּוּ

לִי

בַּמִּדְבָּר'.

(שמות

פרק ה, א)

 

 

פותחים בדברים

ממדבר קדֵמותאף על פי שלא ציווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קידמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר אחר: 'ממדבר קדמות'ממך למדתי שקדמת לעולם בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה א) 'שלח את עמי' – במתון.

(רש"י דברים

ב , כו)

 

 

כשישראל כשרים, הם קרואים 'עמי'

'ויהי

העם

כמתאננים'אין 'העם' אלא

רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) 'מה אעשה לעם הזה', ואומר (ירמיה יג, י) 'העם הרע הזה'. וכשהם כשריםקרואים 'עמי', שנאמר (שמות ה, א) 'שלח את עמי'; 'עמי, מה עשיתי לך' (מיכה ו ג).

 (רש"י במדבר

יא , א)

 

'וַיְהִי בַּיָּמִים

הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִיש, וַיַּךְ

אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל'.

ארבע הפעולות אשר פעל

משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה אלוהית, רם המעלה, אשר לא

יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל: (א) אשר היותו בבית

המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את המצרי אשר היה מכה את אחד

מאחינו העברים, (ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו, (ד) והצלתו לשבע בנות כהן

מדין מיד רועים וחמסנים.

ומזה ילמד כל בר לבב

ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם

נפש.

ובפרט באותם מקומות אשר

אחינו שם מדוכאים ומעונים מבני-בלי-ברית. וכן גם בהיות אחד מאחינו בית ישראל עושק,

אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק, גם בהיות הנעשק נכרי ראוי גם כן בבוא

מעשה כזה לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור יש ללמוד גם כן

שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו ועושר

וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל הממשלה, אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי, ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס, המאה ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל ונועם ציון, באדיבות העורכים)