אחרי מות תשע"ג (גליון מספר 795)




פרשת אחרי מות – קדשים

גליון מס' 795 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן

 וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ,

אֲנִי ה'.

(ויקרא יט, לב)

 

 

מפני

שיבה תקום – יכול מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: זקן, אין זקן

אלא שקנה חכמה, לשון רש"י, ולשון תורת כהנים (פרק ז יא) והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין

(לב ע"ב), תלמוד

לומר זקן, אין זקן אלא חכם, שנאמר (במדבר יא טז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', ורבי;

יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח כב) 'ה' קנני

ראשית דרכו'. והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם. ואונקלוס

אמר, מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי סבא, ומשמעות

דבריו שגם הוא סובר כן – ועם כל זה, העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן, שהרי

אמרו (קידושין לב ע"ב) 'איסי בן יהודה אומר: כל שיבה במשמע, ואמר רבי יוחנן (שם לג) הלכה כאיסי בן

יהודה' – והנה יצוה בכל שיבה, אפילו על אשמאי שהוא

הבור, ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה, ואפילו

יניק וחכים, ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס, אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה, דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השיבות, בין שיבת התורה, בין

שיבת הימים.

(רמב"ן

שם, שם)

 

…נמצא

ש"זקן" האמור כאן איננו אלא חכם – "אפילו יניק וחכים": צעיר

שהגיע לכלל חכמה. והכתוב מחייב כאן קימה והידור ביחס לשניהם; ביחס לגיל המופלג של

השיבה – "אשר בדרך צדקה תמצא" (משלי טז,

לא); וביחס לחכמת הזיקנה

שתושג על ידי לימוד תורה. נמצאת אומר: החולק כבוד לשיבה מכבד את הניסיון;

הווה אומר: הוא מכבד את ההכרה האנושית הטבעית – המבשילה על ידי תופעות

ומאורעות חוזרים של הטבע והחיים. והחולק כבוד לזקן מכבד את החכמה; הווה

אומר: הוא מכבד את את הערכת הטבע והחיים הנלמדת

מתוך דבר ה'; שהרי דבר ה' מגלה את מקורם ואת ייעודם האלוהי – ואת משמעותם לתפקיד

החיים.

(הרש"ר

הירש שם, שם)

 

 

"קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם"

אבנר רועי

רוב פרשני התורה סברו כי לא מדובר במצווה בפני עצמה. לדעת

רש"י זהו סיכום המצוות מהפרשה הקודמת שחלק גדול ממנה עוסק באיסורי עריות.

לדעת הרמב"ן והרמב"ם זוהי פתיחה לרשימת המצוות

שבפרשתנו הכוללת את רוב גופי התורה.

ר' חיים בן עטר בעל 'אור החיים' מעיר ש'קדושים

תהיו' הכוונה דווקא לישראל: " מה שאין כן אומות העולם, לו יהיה שיפרוש אדם

עצמו מבחינת העריות האסורות לו או אפילו שאינן אסורות, אף על פי כן מושלל הוא מבחינת הקדושה ולזה אמר: 'אל בני ישראל'…"

אין מקומות רבים במקרא בהם ישראל מכונים 'קדושים'. אחד מהם הוא

בפרשת קורח, שם ההקשר הוא שלילי בפנותם למשה ואהרון: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ד'" (במדבר טז:ג).

יותר מכך, כמעט ואין אדם פרטי מכונה 'קדוש'

מלבד אלישע הנביא שנקרא על ידי האשה משונם: "הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא

עובר עלינו תמיד" (מלכים ב' ד':ט) ועל כך תמה התלמוד,

במה היתה קדושתו של אלישע? (ברכות י ע"ב). גם אהרון מכונה קדוש בפסוק יחידני

בתהילים המזכיר את מחלוקת קורח ועדתו: "ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ד'"

(תהילים קו, טז). מה היה באלישע

ובאהרון שזיכה אותם בתואר זה, אפילו משה גדול הנביאים לא כונה כך. גם הנזיר

קרוי קדוש (במדבר ו, ה) מאחר ונמנע מן היין

והשכר, ולא מצינו שנזירי המקרא שמשון ושמואל קרויים קדושים.

בהמשך במהלך הדורות, מעטו לצרף לאישיות כלשהי את התואר 'קדוש'

מלבד יחידי סגולה. בתלמוד מוזכר רבינו הקדוש

ככינוי לר' יהודה הנשיא עורך המשנה. במאה ה-16 מכונה ר'

יצחק לוריא האר"י הקדוש. בניגוד

לכך, בנצרות רשימת 'קדושים' ארוכה וחג המכונה 'חג כל הקדושים'.

אם כך פני הדברים, מדוע הציווי "קדושים תהיו"? האם

אין זו דרישה בלתי ניתנת להשגה?

בחתימת פרשת קדושים מובא הפסוק באופן זה: והייתם לי קדושים

כי קדוש אני ד', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (כ:כו). הקדושה של מעלה – צריך שתהדהד מטה

ביישום הייחודיות שלנו כעם ישראל ואין הקדושה מצויה מעצמה בגנום האנושי, אלא בעצם

הידוק הקשר בינינו בני האדם לבין הקב"ה הווה אומר, בעבודת ד' -בקיום מצוות

שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, כלשון חז"ל שתיקנו לנו על כל מצווה את הברכה:

"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".

מההדגשה בתחילת הפרשה 'דבר אל כל עדת בני ישראל' נילמד שנאמרה 'בהקהל' (רש"י על פי ה'ספרא') וקיומה

נעוץ דווקא בציבור ולא ביחיד. וכך הוסיפה נחמה ליבוביץ בדבריה המופלאים:

יושם לב לכך שהפרשה

פונה אל ישראל בגילים שונים, במצבים שונים, בהתעסקויות שונות. היא פונה אליך

בהיותך כהן המקריב. בהיותך שופט שלפניך עומדים בעלי דין, אל הבן אשר הוריו עודם בחיים,

אל צעיר שמזמן על דרכו של זקן, אל האיכר בשעת זריעה, בשעת קציר ובציר ואל החנווני

השוקל ללקוחותיו. הווה אומר, הגשמתה המלאה של התורה תלויה בקבלתה בכל שדרות העם

על רבדיו החברתיים, שבטיו, מקצועותיו, צעיר וזקן, ואין היחיד ויהיה אף גדול

הצדיקים יכול להגשימה ביחידות.

עמוס, שמדבריו אנו קוראים בהפטרה, נחשב לנביא הבוטה ביותר

בדרישה לצדק חברתי ואולי לכן נבחר פרק מספר זה כהפטרה לפרשתנו, בה מתנה הנביא את

קיומנו בארץ בהתנהגותנו המוסרית. מי יתן ונהיה ראויים

לכתובים: "ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ד'

אלוקיך" (עמוס ט:טו)

יהיו דברי אלו לרצון ולעילוי נשמת הורי בלה (לבית ברוידא) ודוד רבינוביץ 'אנשי

ירושלים ' מדור לוחמי תש"ח.                                                                       

אבנר רועי הוא חבר

קיבוץ סעד.

 

 

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי

לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

 (ויקרא טז, ח-י)

 

ואבותינו

סיפרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא הוא, וזהו עניין 'עזאזל' שנכתב למעלה,

כי מילה זו כוללת עניין השנוי במשנתנו, שמילת עזה תואר לרוח, כמו

'רוח קדים עזה' (שמות יד, כא) ולפי שהה"א אינה נחה באמצע תיבה, נתחלפה

באל"ף, ומילת 'זל' גם

היא תואר לרוח פתאומי קשה מאד המפרק בניין אדם כרגע, ורוח זה מצוי במדינת ארבי'ה (ערב), שעליו נאמר 'ורוח זלעפות מנת כוסם' (תהלים י"א, ו) ועף וממית כרגע,

ואם כן בדרך הטבע הנהוגה, כל שכן כשיוצא בדרך פלא, ואם כן עזאזל מורכב מן 'עזה'

ו'זל', כלומר רוח עזה של זל, שכדוחפהו לאחוריו רוח עזה

מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר, ולא ישאר עצם אל עצם, שהוא

מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עוון בית ישראל, וכן תירגם יונתן בן עוזיאל: 'וידחפיניה רוח זיקא מן קדם ה'

וימות'.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו,

ויקרא טז, כב)

 

'ועשית הישר והטוב

בעיני ה" – על דרך הפשט

יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך

– הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.

ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה

אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך,

ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב

והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל

הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני

הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא

תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם טז), לא תקלל חרש (שם יד), מפני שיבה תקום (שם

לב), וכיוצא בהן, חזר

לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת

הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות' – עד שיקרא בכל ענין

תם וישר.

(רמב"ן דברים ו , יח)

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ.

(ויקרא יח,

כה)

 

נטמאו הגויים… ותטמא הארץ – בדרך כלל הדברים אמורים בכל כדור הארץ – מבחינת יחסו לאנושות; כי הארץ

כולה קרויה "אדמה"; וכשמה כן היא – יסוד להתפתחות האדם… ברכת הארץ

תלויה בדרגתו המוסרית של האדם. הואיל והארץ היא "אדמה", הרי היא ארורה

בעבור האדם (עיין בראשית ג, יז); האדמה שלקחה את

דמי האח מידי רוצחו – לא תוסף תת כוחה לו (עיין שם

ד, יא-יב)

והשחתת הדרך של מין האדם גוררת את כל חי לאותה השחתת דרך… הנה זה היחס שבין

התנהגותו המסורית של האדם לבין כדור הארץ בכללו, אך הקב"ה קבע קשר אמיץ הרבה

יותר בין ישראל לבין ארצו; שהרי שני אלה נבחרו להיות כלי מלאכה לתחייתו המוסרית של

מין האדם… הארץ קיפחה את תכלית קיומה – אם החברה שעליה השחיתה דרכה וקיפחה את

תכלית קיומה. משום כך אוכלוסיה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית – אין לה עתיד בארץ

הזאת.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

 

והארץ לעולם עומדת – אמר ריש לקיש: כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ. האדם יש לו

ראש והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים

והארץ יש לה עינים, שנאמר 'ויכס

את עין כל הארץ', אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר 'והאזיני ארץ', אדם אוכל והארץ אוכלת שנאמר ארץ

אוכלת יושביה היא, אדם שותה והארץ שותה, שנאמר 'למטר השמים תשתה מים', אדם מתגעש

והארץ מתגעשת, שנאמר 'ותגעש ותרעש הארץ', אדם משתכר והארץ משתכרת, שנאמר 'נוע תנוע

ארץ כשכור', האדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר 'ותקיא הארץ את יושביה', אדם יש

לו ידים והארץ כן, שנאמר 'והארץ רחבת ידים', אדם יש לו טבור והארץ כן, שנאמר 'היושב על טבור הארץ',

אדם יש לו ירכים והארץ כן, שנאמר 'וקבצתים

מירכתי ארץ', אדם יש לו רגלים והארץ כן, שנאמר 'והארץ לעולם עומדת', עומדת ומעמדת

תפקידה, רבי אחא אמר מזוניה, והארץ לעולם עומדת, אלו

ישראל, שנאמר 'כי תהיו אתם ארץ חפץ'.

 (ילקוט שמעוני

קהלת פרק א, רמז תתקסז)

 

 

לא תשנא את

אחיך בלבבך

האהבה

והשנאה מיוחסים בכל המקרא לנפש, לפי שאינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדת הנפש

עצמה, כמו 'שנואי נפש דוד' (שמואל ב; ה, ח); 'הגידה

לי שאהבה נפשי' (שיר השירים א, ז) וכן כולם, ואין האדם מושל על מה

שנטוע בנפשו להפוך אהבתה לשנאה או שנאתה לאהבה, ולא יצוונו ה' על מה שאין בידינו

לעשות, ולא הזהירה תורה כאן רק על שנאת הלב, שמלת לב בכל מקום נופל על מעשה

הבחירה ומשפט השכל, ששפט בלבו לשנוא אותו וזה אסור.

 ( ביאור רבי

יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, יז)

 

 

'וכי יגור

אתכם גר בארצכם, לא תונו אותו'

גם

בחוץ לארץ אסור להונות גר, ונכתב 'בארצכם' לפרש הונאה זו מה היא, שבהיותם

בארצכם, שנתתי לכם לנחלה, פן תאמרו 'לנו נתנה מורשה', ויקל בעיניכם הגר הגר אתכם, שאין לו חלק ונחלה בה ותונו אותו בדברים להשפילו

ולבזותו, וכן כל לשון הונאה שבמקרא על בעלי הכוח נגד חסרי כוח, שמרוויחים מחסרון

החלש כנגדם.

(ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, לג)

 

 

"לא תלין" – בימים ההם, בזמן הזה

לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

(ויקרא יט, יג)

 

הלנת שכר גורמת גם לדמורליזציה של

המעביד וגם של הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העברה שהוא עושה, עד כדי כך שלא

פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי מפועליו

בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה לעמלו אם זו באה לו

לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו. לפי

תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות,

תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו… כי

עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את

עצמו למיתה, לא על שכרו?… כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא, קיב, ע,א).

 (מתוך דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה

אליהו, לשעבר י"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא

לפרופ' נחמה ליבוביץ, עמ' 244)

 

 

מאזני

צדק

אסור לנו לקיים

ברשותנו מידה ומשקל פגומים; אסור לנו לנהוג זלזול במדידתם ובשקילתם של חומרים,

אפילו שלא לצורך מקח וממכר – אם רק אפשר שיגיע לידי כך. חובה עלינו- לא רק להתקין

אמצעי מדידה כהלכה – אל גם לדקדק להיזהר שבמירתם

הנאותה. עלינו לנקוט באמצעי זהירות לבל ישתנו מחמת השימוש…

פרשת מידות מסתיית ביציאת מצרים; למדנו מכאן על חשיבות מעמדה בתורה.

ביציאת מצרים נודעה לנו השגחת ה' "בקרב הארץ" (שמות

ח, יח) – בחיי האומות עלי

אדמות; כן נודע לנו אז, שאנחנו קנויים לה', והונחו היסודות לחובתנו בכל עת. ועל

יסוד כל אלה מצוות ה'; "לא תעשו עול במשפט… מאזני צדק וכו'...' ולפיכך אמרו בתורת כהנים כאן:

'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם

מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם

מצוות מידות, שכל המודה במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצוות מידות,

כופר ביציאת מצרים". אכן מידות הוקשו לעריות…עריות הן היסוד של מוסריות

הפרט והיסוד לחיי המשפחה; ואילו מידות הן היסוד לחיי החברה…רצונה שרוח משפט

ושמירת משפט – עשיית צדק ומשפט – יהיו קווי יסוד באופי הלאומי היהודי.

 (הרש"ר הירש, ויקרא יט, לה-

לו)

 

 

בחירת ישראל – אתגר מוסרי עם ייעוד אוניברסלי

וָאַבְדִּל

אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

(ויקרא כ; כב, כג, כו)

 

אל יעלה על הדעת, שבחירת ישראל יש בה משום דחיית כל האנושות. בחירת ישראל

איננה אלא התחלה; היא מתחילה לחזור ולבנות את בניינה הרוחני והמוסרי של האנושות;

כל עצמה איננה אלא צעד ראשון לקראת אותו עתיד שנאמר בו: "ונלוו גוים רבים אל-ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך" (זכריה ב, טו). מקדש ישראל עתיד להיות לא רק מרכז

לישראל, אלא מרכז כל האנושות הנגאלת בה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

 

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com