אחרי מות תשע"א (גליון מספר 698)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת אחרי מות – שבת הגדול – פסח

גליון מס' 698 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

תני ר' חייה: כנגד ארבעה בנים דיברה

תורה;

בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו

יודע לשאול.

(ירושלמי

פסחים י, ד)

 

 

אאזז"ל

אמר: שבתחילה נאמר 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא' ואחר כך 'כנגד ארבעה בנים

דברה תורה' כי על ידי כח התורה אפשר לתקן גם את הבן הרשע, גלות מצרים היתה

בחומר ובלבנים ואיתא בזוה"ק 'בחומר' – בקל וחומר; 'ובלבנים' – בליבון הלכתא,

בהכשר כלים יש הגעלה ויש ליבון וההכשר הגדול ביותר הוא ליבון וזהו בליבון הלכתא.

(אמרי אמת לרבי אברהם

מרדכי אלתר מגור)

 

במשנה

פסחים פרק י מתואר סדר ההגדה של פסח, שם נאמר: לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. אפשר

לראות את מדרש ארבעת הבנים כהרחבה ופירוט של קביעה זו, דהיינו: שיש ללמד כל בן על

אופיו וכישוריו.

ארבעת

הבנים מייצגים שלבים בחיי האדם, ודרכי חינוך המתאימות להם:

שאינו

יודע לשאול הוא תינוק

תם– הוא ילד שמתחיל את השכלתו והתמצאותו בעולם

רשע– הוא נער בגיל ההתבגרות, שבודק את גבולות

זהותו ושייכותו על ידי מרד בתרבות המבוגרים

חכם– הבוגר שמחויב לתרבות ותוהה על משמעויותיה.

בכל

אדם קיימים כוחות נפש שונים המשמשים בערבוביה, כל אחד מאיתנו הוא גם חכם, גם רשע,

גם תם וגם אינו יודע לשאול.

(מתוך: הצעה לסדר, בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת

יהדות כאן ועכשיו)

 

חג

שמח לכל קוראינו ולכל בית ישראל

שנזכה

לקיים בזמן חירותנו את הכתוב:

וזָכַרְתָּ

כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת

הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא

תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ

בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

 

 

ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות

יוסי הטב

גם שמה של פרשתנו

"אחרי מות" וגם אזכור מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, "בקרבתם

לפני ה'" לפני האזהרה שמבקש ה' להעביר לאהרון על התנאים בהם הוא רשאי להיכנס

אל הקודש מזמינים אותנו להתבונן בסיפור מותם של בני אהרון בפרשת שמיני (ויקרא י, א-ז).

מאז מעמד הר סיני לא

הייתה בתורה הפקה ענקית כזו "מרשימה" של אותו "יום השמיני".

המשכן הושלם לתפארת "ככל

אשר ציווה ה' את משה". שבע ימים הכוהנים התכוננו ולמדו פרטי הקרבת הקורבנות.

הם מוכנים, "מכובסים ומסורקים. אנשי משמר ואנשי מעמד"ביחד כדברי

מסכת תענית, מאד מתרגשים מן הסתם.

עד כה הקורבנות היו

פרטיים, קין, הבל, נוח, אברהם, יעקב. קורבנות ספונטניים, בלי הלכות מסובכות, או

קורבנות משפחתיים, דוגמת קרבן הפסח: " שה לבית אבות, שה לבית".

הפעם מדובר בקורבנות

ציבור- קורבן של העם כולו עם פרוטוקול מורכב ומחייב. כולם מוכנים מסביב למשכן ומשה

קם ומצווה את אהרון בלבד להקריב עגל לחטאת ואיל לעולה, ותו לו!

ומה עם יתר הכוהנים?

נדב ואביהו, אלעזר ואיתמר? ומה יהיה עם כל ההתכוננות הסבוכה, ההמתנה והציפייה, האכזבה,

הכעס,והתמיהה.

משה, אף הוא משבט

לוי, ידע שלאחיו הלויים יש קושי בריסון עצמי.

כבר יעקב, לפני משה,

עמד על האופי האלים של לוי ואחיו שמעון. "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם!".

גם משה עצמו החל את הקריירה שלו ברצח!

בחנוכת המשכן מעמיד משה

את בני שבטו במבחן הריסון העצמי, תנאי הכרחי לקיום תפקיד כהן המקריב. משה פונה אל

העם כעם, ככלל ועליו להקריב, בלי עזרת הכהנים: "שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש לעולה".

"ויקרבו כל העדה", 603.550 בני 20 ומעלה – ואז "וירא

אליכם כבוד ה' . כל העם עסוק

בקורבנות אלה, כל אחד רוצה להקריב ולהתקרב ולהגיע לשיא, לראות כבוד ה', מה שכל כך

חששו לעשות בהר סיני הם מוכנים עכשיו ואף רוצים לראות את כבוד ה'.

במעמד הייחודי הזה

העם הוא כבר "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" – חוויה עילאית. כי הקדושה, כדברי

הרב רפאל לוריא זצ"ל, היא "מרחב הזמן והמקום בהם נפגשים האדם

ואלוהיו" דווקא ביום השמיני הזה, מעבר לשבת, ובמקום הזה בתוך וסביב

למשכן.

 כולם יחד וכל אחד לחוד

חווים קדושה בקרבה לאלוהיו: "בקרובי אקדש" – "קרובי" הם העם כולו, ולא

נבחרים כאלה או אחרים הטוענים לדבר בשמו "ויודעים" את רצונו וכוונותיו.

הלא הפסוק ממשיך:" …ועל פני כל

העם אכבד" ובסוף: "וידום אהרון",

קיבל את הדין הזה של קדימות העם בעיני ה'. ה' מתקדש והעם מתקדש ממפגש הקירבה הנוצר

מפעולת ההקרבה הזו.

בחירת החיה המוקרבת

אינה מקרית, מן הסתם, הקורבן הוא ייצוג- בשפתנו מוקד ל "הזדהות

השכלתית".

עבור אהרון העגל הוא חטאת – כי בעגל חטא, החטיא את המטרה

שלו במאורע הנורא שקרה זה עתה, יצירת עגל הזהב. מאוחר יותר הוא יצווה על פרה אדומה

שמכפרת על בנה העגל. עבור העם הוא עולה! כי כל העם הזדהה עם העגל הזה.

כשהגמרא במסכת

"חגיגה" בודקת את מידת הלחץ המופעל על הגב או על צידי החיה המוקרבת, היא

בודקת מידת ההזדהות, ההפנמה, ה- FUSION הנפשי בין המקריב למוקרב – האדם והחיה. כי אם אכן האדם נברא בצלם

אלוהים, יש בו גם "צלם החיה" – והצלם הזה שבו, הוא מקריב, הוא מנסה לחסל

דרך קורבנו. "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – זה נכון לקורבנות,

לחגים, לתפילין. זהו כלל גדול בחינוך התורני. לא מסתפקים ברעיונות עיליים ומופשטים

מתוחכמים, יש צורך במצוות מעשיות כדי לקיים רעיונות.

העם השלים את

קורבנותיו, ובינתיים הכוהנים ממתינים מאוכזבים, ומופתעים.

נדב ואביהו, הפזיזים

מבין הכוהנים הפזיזים ממילא, לא אהבו את הדמוקרטיזציה הזו של הקדושה והמקדש, הם

דווקא היו היחידים שעלו אל ההר: "ואל משה אמר: עלה אל ה' אתה ואהרון נדב

ואביהו ושבעים זקני ישראל,… ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר

וכעצם השמיים לטהר: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים "ויאכלו

וישתו" (שמות כד'). הם חייבים להראות את

הייחודיות שלהם, הם לא פשוטי העם, גם לא פשוטי הכהנים. הם מרשים לעצמם ליזום, הלא

הם בין הנבחרים ע"י אלוהים – האש שלהם זרה לעם. לא מחוברת, הם מקריבים לפני

ה' ולא לפני העם. האש שלהם זורה פירוד מלשון "מזרה ישראל" במקום

ל"קבצנו" כמתבקש מכהן, הם נשרפים באש הנרציסיזם, אש הפירוד, אש השסע.

לא אתעכב במסגרת זו בויכוח

הפורץ, לכאורה, בין משה, אהרון

והכוהנים בעניין אכילת החטאת – אלה התקשו לאכול את הקורבנות לאחר מות אחיהם ולא

יכלו להפנים באכילת הקורבן את אחריותם ככוהנים לעם. כלומר, כמקבלים על עצמם חטאת

העם.

האכילה היא חלק בלתי

נפרד מעבודת הקודש. לכן החלוקה הנוצרית של פרקי התורה בין פרק הקורבנות לפרק

המאכלים המותרים מוטעת. על הר סיני נדב ואביהו יחד עם משה ואהרון ושבעים הזקנים "חזו

באלוהים ויאכלו וישתו". ובדברים יב' טו' נאמר :"רק בכל אוות נפשך תזבח

ואכלת בשר כבירכת ה' אלוהך…".

הקורבנות, חלקם,

נאכלים כהשלמת תהליך ההפנמה, ההזדהות עם החיה המוקרבת. כך גם האכילה היום-יומית.

רק הבהמה הראויה להיקרב לקורבן מותרת לאכילה. כי בהמה זו היא ייצוג בצלם הבהמות

החייתי שבאדם. 'הנפש הבהמית' כדברי התניא.

בזהירות רבה ניתן

לראות בסימני הכשרות רמזים לדורש תיקון ע"י הקורבן ו/או האכילה. במקום לומר "בהמה

בעלת פרסה שסועה" כנתון אנטומי, נאמר במשקל פעיל ומתמשך "מפרסת פרסה

ושוסעת שסע". הרב אלחנן יעקובוביץ מפרש: "שוסעת

שסע" היינו הפעולה

של השסיעה – לכאורה – הוא הפירוש של מפרסת פרסה, שפרסה הוא שם של העצם של פרסה,

ו"מפרסת" היא הפעולה. כפי שהיא מעלה גרה כל פעם שהיא אוכלת, היא

פורסת את פרסתה ושוסעת אותה כל פעם שהיא דורכת. ואנו נדרשים לא להיות בין ארבעת

אבות הנזיקין ובודאי לא לגרום ל'שסע' כפי שעשו נדב ואביהו.

הרב רא"ם הכהן

הסביר לי למה אין קורבנות מן הדגה הכשרה וברוח הדברים שהזכרנו, ניתן לומר שלבעלי

החיים המוקרבים יש "מן

האדם" בהיותם על האדמה וחיים מן

האוויר, אבל הדג הוא כל כך שונה וכ"כ רחוק מאיתנו, על אף היותו כמעט בראש

השרשרת ההתפתחותית על פי דרווין, שהקרבתו לא תקרֵב אותנו לנפשנו, לעצמנו, למהותנו.

ולכן אין תועלת בהקרבתו.

ההכנה לכניסה אל

הקודש – ההתקדשות, היא תהליך אין סופי, ועוברת בדרכים שונות: גם קורבנות, גם

אכילה, גם תפילה, ובפרשתנו, גם אהרון,

הכהן הגדול, מוזהר: 'אל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות… בזאת יבא אהרן

אל הקודש' – וכדברי הרש"ר הירש: "בבואו אל הקודש, יבטא את משמעעות

כהונתו הוא וישווה אותה לנגדו תמיד. יבוא שם בבחינת 'פר' כ'פר עבודה על אדמת ה' של

ייעוד החיים בישראל'; ויבוא שם בבחינת

'פר בן בקר': יתמסר לעבודתו ברעננות 'נעורים', שלא תפוג לעולם מחמת הרגל או

התנשאות. כללו של דבר: יבוא אל הקודש בהכרת ייעודו האישי לפני ה' ותורתו… אך

הכרה זו תהא בבחינת חטאת: לא כתפקיד חיים

שכבר נתמלא והמביא לידי יהירות של גאווה; אלא יכיר את הצורך בכפרת נפשו הוא בהתאם

למרחק הרב שבין התפקיד לקיומו… בביטוי זה של מטרה נתונה, שלא הציב אותה לעצמו

כראות עיניו בזאת יבוא אהרון אל

הקודש."

דומני שתודעה זו אכן

מצריכה ריסון וענווה ו"בזאת" משמשת האזהרה לאהרון הנחיה לכל מי שרוצה

"לבוא אל הקודש" ולחיות.

ד"ר יוסי הטב

הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

 

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את

עצמו…"

פנחס לייזר

בעיניי, המשפט

המרכזי ביותר בהגדה של פסח לקוח מהמשנה במסכת פסחים (י, ה) והוא:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ובלשון

הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ח' ):

בכל דור ודור

חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר

"ואותנו הוציא משם…" (דברים ו, כג). ועל דבר זה

ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה, יד;

דברים טו, טו; דברים טז, יב; דברים כד, יח; דברים כד, כב), כלומר כאילו

אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

ממשנה זו

ומפסיקתו של הרמב"ם, אנו למֵדים שלמצווה של סיפור יציאת מצרים יש מטרה: לחוות

כל שנה מחדש את חוויית השחרור, את חוויית המעבר מעבדות לחרות ובדומה למצוות אחרות,

יש מצווה לזכור כי היינו עבדים, והפניה היא אל כל אחד מאיתנו, כלומר: כל

אחד מאיתנו הוא כאילו בעצמו עבד משוחרר.

ואכן, הגמרא (בבלי פסחים קט"ז, ע"א) מספרת לנו על

דו-שיח מעניין בין רב נחמן לעבדו דרו:

אמר לו רב

נחמן לדרו עבדו: עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה הוא צריך

לומר לו? אמר לו: הוא צריך להודות ולשבֵּח לאדונו. אמר לו: אם כן, פטרתנו מלומר

"מה נשתנה" ופתח ואמר 'עבדים היינו'.

הענקת משמעות

רלוונטית ואקטואלית לסיפור מהווה אתגר רציני. אמנם, אנו מצווים לזכור את יציאת

מצרים על כל צעד ושעל (בקידוש של שבת, בפרשיות התפילין, בקריאת שמע, באיסור להונות

את הגר וכו') אך המצווה "לספֵּר" היא רק בליל חמישה עשר –

"בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" והיא שונה במהותה מהמצווה התמידית של

הזכירה.

מהי אם כן

המשמעות הרלוונטית של סיפור יציאת מצרים, בליל הסדר? הקורא את

המשנה שהזכרנו עד סופה יבחין בשתי מחלוקות:

1.      

לגבי קריאת ההלל בליל הסדר, לפני

אכילת המצה, המרור והסעודה, אומרים בית שמאי: עד היכן הוא

אומר? עד "אם הבנים שמחה" (כלומר עד סוף הפרק הראשון). לעומתם, אומרים

בית הלל: עד "חלמיש למעינו מים". קיימים הסברים שונים למחלוקת זו, אך

בירושלמי מסבירים שבית שמאי מקפידים על הזכרת יציאת מצרים (המופיעה בפרק השני

"בצאת ישראל ממצרים") עד לאחר חצות, זמן תחילת הגאולה, לעומת בית הלל

הסבורים כי אין צורך להתעכב, מכיוון שממילא, יציאת מצרים החלה רק מהבוקר.

2.      

רבי טרפון סבור שמסיימים את

קריאת ההלל ב"אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אבל ללא חתימה, לעומת רבי

עקיבא, המוסיף פסקה המתייחסת לעתיד "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו

למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל

שם מן הזבחים ומן הפסחים… וחותמים: "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

בעלי התוספות

מפרשים את עמדתו של רבי טרפון בכך שהוא לא היה נוהג להאריך בבקשות, ולכן גם

כאן , הוא מסתפק בהודאה על מה שכבר קרה, על הגאולה שכבר התרחשה לעומת רבי

עקיבא, המאריך בדברי בקשה ולכן מסיים את ההלל בבקשה המתייחסת לגאולה העתידית.

רבי טרפון

הקפיד, בדברים מסוימים, לנהוג כדברי בית שמאי (משנה ברכות

א, ג) מכיוון שלמד בבית מדרשו ואכן, ניתן למצוא מכנה משותף בין

המחלוקות:

לדברי בית

שמאי, שחזור חווייה שהיתה, דורש מאתנו להמתין לנקודת הזמן בה התרחשה חוויה זו

ואולי ניתן להשוות גישת בית שמאי כאן לשיטתו בהדלקת נרות חנוכה (פוחת והולך).

תודעתו האמונית מבוססת על מה שכבר קרה ועל מה שמתרחש עכשיו (עבר והווה); לעומתו,

לדברי בית הלל, אם הגאולה היתה, גם ניתן להלל ולשבח, אפילו אם זמנה עדיין לא הגיע.

גם רבי טרפון

מתייחס בתודעתו האמונית למה שכבר התרחש ולמשמעות העכשווית של אותה התרחשות, אך

תודעתו הדתית אינה כוללת את העתיד, לעומת רבי עקיבא, המאמין "האופטימי"

המתייחס לנבואה העשויה להתקיים כאילו כבר התקיימה (וראו לסיפור השועל היוצא מבית

קדש הקודשים, בסוף מסכת מכות).

הרמב"ם

פוסק שעלינו לספר את סיפור יציאת מצרים ולחוות בחיינו, כאן ועכשיו , את

חוויית השחרור, אך יחד עם זאת, בנוסח ההגדה, הוא פוסק כרבי עקיבא (וכבית הלל)

ומשלב את הבקשה המבטאת את ציפייתינו לגאולה העתידית בברכה החותמת את החלק הראשון

של ההלל.

תודעה דתית

המבוססת על זיכרון העבר ועל הפנמת המסרים המוסריים הנובעים מזכרון זה, עשויה ליצור

עמדה של אמפתיה כלפי כל מי שמשועבד, כפי שהיינו אנחנו במצרים. יחד עם זאת, כשתודעה

זו אינה כוללת היבט של תקווה ואמונה בעולם טוב יותר, עלול הדבר לגרום לייאוש

ולדיכאון.

תודעה דתית

המבוססת על אמונה בעתיד, עשויה להפיח תקווה במצבים בהם אנחנו חווים מחדש חוויה של

עבדות , כדברי המהר"ל בפירושו על ההגדה, וזאת היתה גם גדולתו של רב עקיבא,

שגם בתקופה של חורבן, זכה לשמוע מפי חבריו המיואשים "עקיבא, ניחמתנו".

אך לעתיםוהדבר קרה אפילו לרבי עקיבאקיימת הסכנה , מרוב ציפיה לגאולה, של דחיקת

הקץ, של פרשנות משיחית לארועים היסטוריים. לצד סכנה זו, קיימת גם סכנה אחרת, חמורה

לא פחות מהראשונה: האמונה שגאולתנו יכולה לבוא על חשבון אחרים.

רק איזון נכון

בין שתי התודעות עשוי לקדם אותנו, ביום מן הימים, לגאולה השלמה וכדברי הרמב"ם

(הלכות מלכים יב, ז-ח ):

ז לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות

המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם

העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה

להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ח ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב

ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא

יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים

הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה

את ה', כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).

פנחס לייזר,

עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות

פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה,

לזכרו של

חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר,

מכיל

מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו

בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק

השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית

ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא

בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית

למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות

בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה,

בעברית

ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת

"עוז ושלום"

לעוז ושלום

נתיבות

שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים

נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו

למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

 

תודה

מערכת שבת

שלום     עוז ושלום-נתיבות שלום