אחרי מות-קדשים תש"ף, גיליון 1150

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵכֶם.

(ויקרא פרק יט, ג)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.

(ויקרא יט, לב)

איור: הרי לנגבהיים

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. כלומר אעפ"י שאמרתי לכם בעשרת הדברות כן, שהרי אמרתי: כבד את אביך [ואת אמך] לפי הפשט כבוד ויראה ענין אחד להם, אמר עתה: אני ה' אלהיכם, כלומר, לשם שמים תעשו מה שתעשו, לשם שמים תיראו אותם ולשם שמים תשמרו שבת ולשם שמים תחללו[ם], כמו שפירשו רבותינו: שאם יאמר לך אביך לעבור על דברי תורה אל תשמע, שאתה והוא חיבים בכבודי. ולשם שמים תחללו שבת, כגון לחולה ולפקח את הגל כדכתיב: ולבך תשית לדעתי, וכמו שאמרו רבותינו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבותינו אמרו: ששם הזהיר על הכבוד וכאן אל המורא, ופירשו איזהו מורא ואיזהו כבוד בקדושין, ופירשו שבכבוד הקדים האב לאם לפי שהוא מכבד אמו יותר, לפי שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים האב לאם והזהירו על הכבוד של אב, ובמורא הקדים האם לפי שאדם זריז ביראת אביו יותר לפי שמיסרו ומלמדו, הקדים האם שיהיו יראים, ולפי הפשט לומר מצות שניהם שקולה, כמו: הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן. ואיש, לא לפטר נשים מכבוד ומורא בא דכשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים איש ואשה, ששניהם חיבים, למה נאמר איש? איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות ומיעניש האיש טפי.

(בכור שור יט, ג)

מפני שיבה תקום… ההלכה אומרת (קידושין לב, ע"א), ש"שיבה" הוא המופלג בשנים; ואילו "זקן" הוא המופלג בחכמה ובהישגים רוחניים: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" והן תכונה זו היא הקובעת בזקנני הם ובשבעים הזקנים. כאן נזכר "זקן" בצד "שיבה"; ונמצא ש"זקן" האמור כאן אינו אלא חכם – "אפילו יניק וחכים": צעיר שהגיע לכלל חכמה. והכתוב מחייב כאן קימה והידור ביחס לשניהם: ביחס לגיל המופלג של השיבה (עי' תוספות שם) – " אשר בדרך צדקה תמצא" (משלי שם); וביחס לחכמת הזקינה – שתושג על ידי לימוד תורה. נמצאת אומר: החולק כבוד לשיבה מכבד את הניסיון; הוה אומר:הוא מכבד את ההכרה האנושית הטבעית – המבשילה על-ידי תופעות ומאורעות חוזרים של הטבע והחיים.והחולק כבוד לזקן מכבד את החכמה; הווה אומר: הוא מכבד את הערכת הטבע והחיים הנלמדת מתוך דבר ה'; שהרי דבר ה' מגלה את מקורם ואת ואת ייעודם האלוהי – ואת משמעותם לתפקיד החיים. עלינו לקלס ולהעריך את שני אלה: את השכל האנושי הבהיר והמיושב, המבשיל על-ידי הניסיון, ואת רוח ה' היוצאת מהתורה, וכל מקום שנמצאֵם בישיש ובחכם – נביע את הערצתנו על-ידי קימה והידור.

(הרש"ר הירש יט, לב)


קדשים תהיו – כיצד?

גדעון אדמנית

ספר ויקרא, לבו של חמשת חומשי התורה, מכיל שתי חטיבות, המייצגות שני אופני קדושה: תורת הקרבנות (פ' א-י"ז), שהכהנים הם מרכזה, והקדושה מתממשת בה בתחומי המשכן, ותורת הקדושה (פ' י"ח- כ"ה), שמציבה סולם קדושה כלל ישראלי, ביחס לכל מרחב החיים. בכל חטיבה יש קטעים החורגים מהנושא העיקרי שלה, אך אלו אינן פוגעים בעצם החלוקה. בפרק כ"ו (ג-מ"ו), בסיום שתי החטיבות הללו, מתועדת כריתת ברית על קיום כל המצוות שניתנו בסיני עד רגע זה, כפסוק המופיע בסוף פרק כ"ו: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה. ברית זו, המכונה בפי חז"ל 'ברכות וקללות שבתורת כהנים', כוללת הבטחת שכר על קיום המצוות, ואיום בעונשים קשים על הפרתן. המכנה המשותף לשתי החטיבות הוא הגשמת האידיאל שהוצג בפתיחת מעמד הר סיני: "וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ווְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). שיאה של עבודת הקרבנות מופיע בפ' ט"ז, בכפרת הכהן הגדול על חטאיו, על חטאי הכהנים ועל חטאי כל העם וכן בכניסה המרגשת שלו, לקדש הקדשים, כחלק מכפרה זו. שיאה של החטיבה השניה, לדעתי, מופיע בפרק י"ט (פרשת קדשים). קביעה זו מתבססת על ריבוי המצוות שיש בפרק (51), המציגות את אידיאל הקדושה בפירוט רב, על המבנה המיוחד שיש בו ועל הסגנון החגיגי כפי שנראה בהמשך. פרק י"ז, מהוה פרק מעבר בין שתי החטיבות. מצד אחד הוא עוסק בדיני קרבנות:איסור שחיטה והקרבה מחוץ למשכן, הנוגע בעיקר לכהנים. מאידך יש בו מצוות שמופנות אל כל העם: איסור שחיטת חוץ (שנוגע לכל איש ישראל), איסור אכילת דם (4 פעמים!), מצות כיסוי דם חיה ועוף, וטומאת אכילת נבלה וטרפה. ראוי לשים לב שבפרק זה הקרבת בע"ח מחוץ למשכן, מוגדרת, באופן מפתיע, בביטוי: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְְ…". ההסבר לחריפות זו מצוי בהמשך הפרק: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". התורה מדגישה שלמרות שהותרה שחיטת בע"ח (בבראשית ט' – ברית נח) לשם אכילה או לקרבן, הוא אינו בגדר חפץ. יש לו נפש (!) ודמו מייצג אותה. לכן יש להתייחס אליו בכבוד ובזהירות. דם בהמה (שבס' ויקרא הותר לאוכלה רק ע"י שחיטתו לשם קרבן) נועד רק כדי לכפר על חטאי האדם. דם חיה ועוף שנשחט, שאינו מוזה על המזבח, מצוה לכסותו. הקרבה שלא כמצווה, נחשבת כשפיכות דמים! יחס זה כלפי בעלי חיים, מהווה כמבוא לחובות הנדרשות מכל איש ישראל, כלפי בני אדם וכלפי שמים (בדרך של קל וחומר), כפי שיפורטו, ב'תורת הקדושה', החל מהפרק הבא.

אידיאל הקדושה, נזכר בפתח פרק י"ט כמצוה מחייבת, לכל: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". מה פשר חובת התקדשות זו? לפי רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". מי שמצליח לפרוש מעבירות ובעיקר מגילוי עריות (עליהם אמרו חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות") קדוש ייאמר לו.

רמב"ן, סבור שדרישת מינימלית כזו אינה נחשבת כקדושה, שהרי גם מי שאינו עובר על איסורים פורמאליים עלול להיות גס רוח ושטוף בזימה ואף 'נבל ברשות התורה'. רק מי ש'מקדש עצמו – גם במה שמותר לו – משיג את דרגת הקדושה.

נראה לי שהפרק, ביובל מצוותיו (!), בכל תחומי החיים, מצביע על 'דרך אמצעית' כמימוש אידיאל הקדושה. לפי פירוש זה, אכן אין להסתפק בסור מרע (כרש"י), אך גם אין צורך בפרישות ובחומרות רבות (כפי שיכול להשתמע מהרמב"ן).

פרק י"ט בנוי לתלפיות: א) יש בו מבנה מושלם, של 20 פסקאות (להלן פס'): פתיחה (שהוזכרה לעיל), שלאחריהן ח"י פס' (המסתיימות בביטוי 'אני ה"', מלבד שתי פס' חוקים, כגון כלאיים), ולבסוף פס' סיום חגיגית:" וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'"

ב) שתי הפיסקאות בתחום החוקים, שאינן מסתיימות בביטוי 'אני ה" (היות והן חוקים – 'בין אדם למקום', באופן מובהק), חוצצות בין שלוש פס' שעיקרן הוא 'בין אדם לחברו' ('משפטים'). ע"י כך נוצר מבנה (רד"צ הופמן), בן חמישה חלקים: פיסקה א' (מבין שלוש הפס' ה'חברתיות') מונה שלוש יחידות, השנייה חמש והשלישית שבע. מבנה הדרגתי זה, מזכיר את ברכת כהנים. כדי להדגיש את מידת המחויבות של מצוות 'חברתיות' אלו, ולומר שגם הן נחשבות כמצוות לפני 'המקום', כל מצוה (או קבוצת מצוות בעלות זיקה ביניהן) מסתיימת בביטוי: "אני ה'" או "אני ה' א-להיכם".

ג) הביטוי "אני ה'", מופיע בפרק 17 פעמים! כמנין טו"ב! ריבוי כזה של החתימה 'אני ה" (שמו ה'פרטי' של א-להים, לפי ריה"ל), בטווח כה קצר מזכיר ומהדהד למקום היחיד בתורה (בנוסף לפרקנו), בו הוזכר ביטוי זה (אני ה') באופן מרובה ומודגש: בדרמה של תהליך יציאת בני ישראל ממצרים: ארבע פעמים בהצהרת הגאולה (בשמות ו' ו-ח, הידועה בכינוי 'ארבע לשונות גאולה', שלמעשה יש בהן שבע פעלי גאולה), מופיע הביטוי "אני ה'" ועשר פעמים נוספות, במהלך המכות עד טביעת המצרים בים סוף (בסה"כ 14= 7*2).

ד) 'אני ה'" מזכיר גם את הפתיחה לברית בין הבתרים ולעשרת הדברות. על הזיקה החזקה בין פרק י"ט למתן תורה כבר עמדו חז"ל, במדרש ויקר"ר: תני ר' חייא מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהֵל. ומפני מה?… מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמר מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה. אנכי ה' א-להיך וכתיב הכא: אני ה' וכו'. ה) מלבד אלו, יש עוד סממני לשון וסגנון הנוסכים חגיגיות רבה לפרק.

נראה לי שמיצוי אידיאל הקדושה מופיע בספר ויקרא ובעיקר בפרק י"ט בשלוש דרגות:

סור מרע: פרישה מאיסורי עריות (פ' י"ח), מאכילת בע"ח אסורים (ויקרא י"א, שם נזכרת לראשונה חובת התקדשות לכל), מחילול שבת, מפולחן אלילי, מגזל, שקר וכחש במשפט, מקללת כל אדם (אף חרש), מהונאה במסחר ובכל החיים (גם כלפי הגר – הזר בארצך!) מנקמה, הימנעות מכל חבלה בגוף (גם במצב של עצב עמוק). חומרת עמידה על דם רעך המצוי בסכנת חיים.

השניה עשה טוב: חובת כיבוד הורים וכיבוד כל זקן, השארת מתנות עניים, קדושת פירות השנה הרביעית (לאחר שלוש שנות ערלה), יראת המקדש ושמירה יתרה של שבת (הנזכרת פעמיים בפרק).

הדרגה העליונה של הקדושה היא בבחינת שאיפה רמה: במקום שמירת שנאה בלב (של כל אדם שנפגע) מצוות תוכחה כלפי עמיתך (בעדינות וברגישות!), אהבת רעך כמוך (שר' עקיבא הצביע עליה 'כלל גדול בתורה'). מצוה האהבה חלה גם כלפי מי שאינו חלק מעמך: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם… הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם [=ולכן] וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" [=ומה פשר דרישה כה גבוהה?], "כִּֽי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם…" [= בדומה לאיסור: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" בדברים כ"ג]. לפי הרמב"ן, לאהוב אחר כמוך, היא דרישה מוגזמת (הפלגה). ראוי להזכיר כאן את פירוש ר' יצחק שמואל ריג'יו, שלפי דעתו מילת 'רעך' מתכוונת לכל אדם שנברא בצלם א-להים ושמילת כמוך אין כוונתה לתאר את מידת האהבה אלא לנמק את המצוה : כי הוא כמוך! (תודה לפנחס לייזר על ההערה). לדרגה זו שייכת הנורמה שמזכיר רמב"ן (על 'קדשים תהיו') קדש עצמך (אף במה ש] מותר לך ובדברים (ו, י"ח) על הפס' 'וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה'"- נהג כלפי חברך לפנים משורת הדין. דרגה זו מזכירה את נבואת מיכה (ו, ח) "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ."

לסיכום: כל עם ישראל מצווה על הקדושה, בכל מרחב החיים וההתנהגויות ולשם כך הוציאנו ממצריםוהכניסנו ה' לארץ.אך אין נורמה אחידה ודרך אחת להשגת אידיאל זה. מי יתן שנשכיל להפנים ששאיפה זו היא ייעודנו הגדול ובכך נזכה לקדש שם שמים בעולם.

גדעון אדמנית מלמד תורה במסגרות שונות.


וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת; גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז, ח-י)

ואבותינו סיפרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא הוא, וזהו עניין 'עזאזל' שנכתב למעלה, כי מילה זו כוללת עניין השנוי במשנתנו, שמילת עזה תואר לרוח, כמו 'רוח קדים עזה' (שמות יד, כא) ולפי שהה"א אינה נחה באמצע תיבה, נתחלפה באל"ף, ומילת 'זל' גם היא תואר לרוח פתאומי קשה מאד המפרק בניין אדם כרגע, ורוח זה מצוי במדינת ארבי'ה (ערב), שעליו נאמר 'ורוח זלעפות מנת כוסם' (תהלים י"א, ו) ועף וממית כרגע, ואם כן בדרך הטבע הנהוגה, כל שכן כשיוצא בדרך פלא, ואם כן עזאזל מורכב מן 'עזה' ו'זל', כלומר רוח עזה של זל, שכדוחפהו לאחוריו רוח עזה מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר, ולא ישאר עצם אל עצם, שהוא מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עוון בית ישראל, וכן תירגם יונתן בן עוזיאל: 'וידחפיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות'.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו, ויקרא טז, כב)

…כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת 'שעיר לה": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת 'שעיר לעזאזל': להפעיל את כוח ההתנגדות על-ידי סירוב לשמוע בקול ה'.

(הרש"ר הירש ויקרא טז, י)


הרהורים על קדושה בימי קורונה – מענייני דיומא

דברים אלו נכתבים בימי חג הפסח בהם אנו נזהרים מהתקהלות; כבר כמעט 4 שבועות שרוב בתי הכנסת סגורים, ואף את בני משפחתנו ואת חברינו איננו פוגשים פנים אל פנים, אלא באמצעות יישומי אינטרנט שונים. כולי תקווה שכאשר תקראו את הדברים, נהיה כולנו, בארץ ובעולם, בריאים ומשוחררים מרוב המגבלות.

בימים אלו , אלא אם אנחנו גרים בסביבה בה ניתן להתפלל ב"מניין מרפסות", נבצר מאיתנו לומר "דברים שבקדושה", ולקרוא בתורה.

כפי שציין חברינו גדעון אדמנית בדבר התורה לעיל, מושג הקדושה מכיל מישורים מרובים, אך יתכן שהאתגר העיקרי בימים אלו הוא לחיות את הפרדוקס.

מצד אחד, אין באפשרותינו לנוע בחופשיות, לבקר ילדים וחברים קרובים ולארח, כי הקירבה הפיזית עלולה לסכן את בריאותינו או את בריאותם של אחרים, ומגבלה זו מאתגרת את תחושת החירות שלנו, דווקא ב"זמן חירותינו", אך אולי מזמינה אותנו להעצים את החירות הפנימית שלנו.

כמו-כן, כפי שציינתי, מפגשים במקום של קדושה אינם מתאפשרים בעת הזאת, ויש קדושה בכך שאנו שומרים על מרחק ומקדשים בזה את מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

תורת ישראל מקדשת את החיים. אך, אולי למרות הריחוק הפיזי, אנו מצווים לא להסתגר מפני העולם, אלא לסייע ככל האפשר, במידת יכולתנו, לכל מי שזקוק לכך, ויש ברוך ה' גילויים נפלאים של אחווה וסולידריות בחברה הישראלית. פנים רבות לקדושה ולחירות, דווקא בימים מיוחדים אלו. ואם נזהה את מושג הקדושה עם טרנסצנדנטיות, הסתכלות "מֵעֵבר", כל מה שחורג מדברים המשרתים את האינטרס האישי הצר והמיידי שלנו הוא בגדר קדושה, כפי ר' מנחם מנדל מקוצק דרש: 'ואנשי קודש תהיון לי' – תהיו קדושים אנושיים, מלאכים יש לקב"ה די והותר… ולוואי שגילויים אלו ילוו אותנו גם כאשר הימים יחזרו לתיקונם.

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.