אחרי מות-קדשים תשע"ח, גיליון 1050

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'.

(ויקרא י"ח, ה')

איור: הרי לנגבהיים

 

כבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

…נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת.

רבי יוסי בר' יהודה אומר (שמות לא, יג): את שבתותי תשמורו יכול לכל ת"ל אך חלק רבי יונתן בן יוסף אומר (שמות לא, יד) כי קודש היא לכם היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה

ר' שמעון בן מנסיא אומר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (ויקרא יח, ה) 'וחי בהם' – ולא שימות בהם.

(בבלי יומא פה, ע"ב)

וטעם ושמרתם את חקתי ואת משפטי. לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות כי המבין סודם חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם על כן כתוב אני ה׳‎ אלהיכם כאשר פירשתיו.

(אבן עזרא שם, שם)

וחי בהם. ת"א ויחי בהון לחיי עלמא, וממקומו הוא מוכרע שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלו' שבשמירת החקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר אמונות, וה"ז דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים הגשמיים יותר ארוכים מזולתה, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף, והוא אחד מן המקומות שהוזכר שכר הרוחני בתורה (ר"י אלבו).

(הכתב והקבלה שם ,שם)


לך תוכיח!

יוסי הטב

על אף היותנו ביקורתיים כלפי זולתינו, אנו מתקשים לקיים מצוות התוכֵחה כהלכתה וכלשונה. המקרא מתאר את הדרך הנכונה לתקשר עם זולתינו במצבים אלו, וכך כתובים הדברים בפרשת קדושים (ויקרא טז- יט):

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'.

הבנה ראשונית של פסוקים אלה היא: אם עמיתך פגע בך, הזיק לך, 1) אל תלך לספר לחבריך, 2) אל תזיק לו, 3) אל תישנא אותו על כך בסתר ליבך, 4) דבר איתו, לבן את העניין בכנות מולו ב-4 עיניים, בלי לפגוע בו. תיראה שברוב המקרים זו הייתה אי-הבנה, פירוש מוטעה של האירוע, 5) וכך לא תהיה אשם בהלבנת פניו ובהשאירו בלי אפשרות סליחה ותשובה, 6) ולא תרגיש צורך לנקום בו ולא לנטור לו, 7) ובעיקר: בסופו של דבר, תאהבו אחד את השני. כלומר: המקרא רואה בתוכֵחה מצווה שבין אדם לחבירו, שמטרתה יחסים תקינים בין בני אדם.

החל מחז"ל, הרחיבו הוגים, פרשנים ופוסקים מצווה זו והחילו אותה גם על מצוות שבין אדם למקום, אך גם היתנו את קיומה בהשגת מטרותיה מצד אחד, מבלי שתוכחה זו תגרום לשנאה: במסכת יבמות (סה, ע"ב) נאמר: "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'"

כמו-כן, מחייבת מצוה זו נכונות לבדיקה עצמית של המוכיח ושל מקבל התוכחה, וכך לשון התלמוד (ערכין טז, ע"ב):

אמר רבי טרפון: (תמיהני) אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה; אם אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.

ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי, וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר (משלי ט, ח): 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'.

פרשנים, הוגים ופוסקים מימי הביניים ואילך פיתחו עקרונות אלו והתאימו אותם לתקופתם, וכך לשון הרמב"ם (משנה תורה, הילכות דעות פרק ד'): "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים 'ולא דיבר אבשלום עם אמנון, למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון' (שמואל ב יג, כב), אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: 'למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני', שנאמר 'הוכח…' ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר 'ויתפלל אברהם אל האלוהים' (בראשית כ, יז) המוכיח את חברו… צריך להוכיחו בינו לבין עצמו ביחידות, וידבר לו בלשון רכה בעדינות ויודיעו, יסביר לו שאינו אומר לו אלא לטובתו…". והוא מוסיף: "הרואה חבירו שעומד לעבור אחת משאר עבירות, כגון לחלל שבת או לעבור ע"ז, או רודף אחרי בהמה לרבעה, אין הורגים אותו, אלא מביאים אותו לבית דין".

באופן עוד יותר מפורש, כותב מחבר ספר החינוך (מצווה רלט): "להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז): 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא…' וזה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימים החוטא ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו עד שיחזר למוטב. משרשי (מטעמי) המצווה. לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עימו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב ('ולא דבר אבשלום עם אמנון'. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום".

עלינו לשים לב למימד הפסיכולוגי והחינוכי בקיום המצווה, להתחשב באישיות החוטא, לדבר אל ליבו, ולקיים את המצווה בצורה דיפרנציאלית בהתאם לנושא, ובהתחשב במטרת התוכחה!

ברוח דברי רבי טרפון שצוטטו לעיל, אולי מן הראוי לא "להוכיח" בדורנו, מכיוון שאנשים לא יודעים לעשות את זה באופן הנכון בלי לפגוע באדם. אל לנו לחשוב שאדם שמחלל שבת ופורק עול מצוות אינו "עמיתנו", הוא עדיין חלק מעמנו ומבשרנו, גם אם לדעתנו הוא טועה. כאשר היד שלך ,למשל, חולה, אינך אומר שהיא לא יד שלך, אלא מנסה לרפא אותה? כך גם צריך לנהוג עם החילונים ודתל"שים, לקרב אותם באהבה ואכפתיות ולא להתנכר להם. הם דם מדמנו ובשר מבשרנו. ולא תשא עליו חטא: לא תלבין את פניו ברבים: לשמור על כבוד האדם ולכבד את דרכו.

הרב ד"ר בני לאו מזהה שתי תגובות שונות בתכלית ביחס לעוברי עבירה. הראשונה מרחיקה מן ההתעלמות ומן הסנגוריה כלפי עוברי עבירה. השנייה רואה את השתיקה כדבר שאין בו פסול, בהתחשב בצרכי החיים ובמצוקות הזמן.

אכן, קשה מאד לקיים כתיקנה את מצוות התוכחה, בעיקר במצוות שבין אדם למקום, כי היא דורשת שיקול דעת. האם נכון "להוכיח", להעיר, או שמא יפה השתיקה, בבחינת 'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה ׳הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא׳, שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא, על ידי הפיכת השוגג למזיד. וגם, אם מרד הוא ולא יקבל התוכחה יגדל עוונו ויתרבה עונשו כאילו לא הוכיחו ולא התרה בו.

ובנוסף, עולה ביתר שאת, טענת הבחירה החופשית, זכות בחירת האדם בדרכו, הימנעות מהתערבות בחיי הזולת, שהוא ערך חשוב ומרכזי בחברה דמוקרטית: "החופש שלי נגמר איפה ששלך מתחיל". "איש באמונתו יחיה". משפט זה שגור בפי הציבור ונחשב למשפט חכם, הוא עיוות של הפסוק בחבקוק ב, 4" הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" ומדבר על כך שהצדיק יחיה בזכות האמונה שלו. האמונה מחייה את האדם הצדיק. החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות, ולא להיפך. משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורית, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון פלורליסטי זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקֵפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

למרות הקשיים והמגבלות שהזכרנו לגבי קיום מצוות התוכֵחה, טענו חכמינו טיעון נוסף המחייב השתדלות לקיימה: "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה". מובנו המקורי הוא שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. לאחריות זו יש משמעות מוסרית, וגם תוצאות הלכתיות מעשיות. בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו (ספרא בחוקותי פרק ז, ה) לא רק מתוך איכפתיות לשלום חברו וגאולתו, אלא כדרך לתיקון עולם. העבריין מעכב תיקון עולם ופוגע בזולתו.

בהתייחס לדרישה של ספר החינוך להוכיח על כל עבירה בין אדם לחברו ובין אדם למקום, הדרך הראויה לקיום מצווה סבוכה זו היא באמצעות הדוגמה האישית. התנהגותי הראויה היא זו שתוכיח לרעי התנהגות טובה מה היא, ותביא אותו לחשבון נפש על התנהגותו.

אלה מבינינו המזהים עצמם עם השקפת עולם תורנית ואורח חיים הלכתי, נדרשים ביתר שאת לתת דוגמה אישית. שלא נראה יותר בחדשות עבריין חובש כיפה, בין אם הוא מפשוטי העם, ובין אם הוא חבר כנסת או רב. אסור שאפילו העיתונאי בעל כוונות זדוניות ימצא פירור של רבב באיש ציבור המייצג תורה, אפילו אם נהג לפי הנוהל, יש נהלים פסולים ועל נציגי הציבור הדתי לעקר נהלים אלה על ידי מתן דוגמה אישית שונה בבית המחוקקים, או בכל מוסד אחר בו הם עובדים, כי התנהגותו מהווה קידוש ה' או חלילה, חילול ה'.

גם אם אותו איש ציבור יזוכה לאחר חמש שנות מאסר, אותן השנים מהוות ביזוי תורת ישראל וחילול ה'. אין ספק שזה דורש מהם, מאיתנו, מאמץ עליון של שמירה קפדנית על דברינו ומעשינו. חובות אלה חלות עלינו, פשוטי העם, לא פחות מאשר על ה"גדולים". אכן המעמסה ההלכתית כבדה מאוד!

הפסוק המתיחס לתוכחה מסתיים במצוה שהיא "כלל גדול בתורה": "ואהבת לרעך כמוך"; לאהוב את רעך זה גם לוותר לו על טעויותיו, כפי שאתה סולח לעצמך על עבירותיך. תהייה סלחני כלפיו כפי שאתה סלחני כלפיך. הלא הוא בסך הכל עשה את מה שאתה גם עושה לפעמים!

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.


ייחודה של פרשת קדושים

בנימין סלנט

בפרשתנו מגוון רב של מצוות (51). מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות בין אדם למקום, ובין אדם לחברו. מצוות התלויות בארץ. איסורי עריות, ועוד…

בפתיחת הפרשה באה פנייה נדירה: "דבר אל כל עדת בני ישראל" (יט' ב'). לעומת הפנייה הרגילה והנפוצה, 'דבר אל בני ישראל'. המדרשים מבארים: "מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. (ספרא, א'). פירוט נוסף מופיע (בויקרא רבה, פ' כד- ה) "ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה" ולכך מובאים בהמשך מקורות להדגמה (וראו נוסח נוסף בתנחומא).

בר יברך ביאתו

כאמור יש בפרשה מצוות התלויות בארץ. ולמצוות איסור עורלה באה פתיחה מיוחדת: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (יט' כג'). בהמשך נאמר אף הטעם: "להוסיף לכם תבואתו" (פס' כה). מעניין שהמדרשים – למרות שנושא המשפט הוא העורלה – בדרך כלל מטעימים במיוחד את הנטיעה. כך (בתנחומא ח') "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם". אמר להם הקדוש ברוך הוא – לישראל, אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם…" גישה דומה יש גם על אותה פתיחה (בויקרא רבה כה' ג'): "וכי תבואו… ונטעתם כל עץ מאכל". אולם כאן נותן המדרש דגש מיוחד על חלקו של הקב"ה. "הה"ד (משלי ג' יח') 'עץ חיים היא למחזיקים בה' ובהמשך: "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה, אלא במטע תחילה, הה"ד (בראשית ב' ח') 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'. אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה…" בנוסף למדרשים, שמדגישים במיוחד את תחילת הפסוק העוסק בנטיעות, גם הפייטן הידוע, יליד הארץ, יניי, מראשוני הפייטנים בסוף תקופת התלמוד (מאה שישית) בפרשת קדושים, בחר לשבח את פירות האילן ואת התבואה ומתעלם בשלב זה ממצוות העורלה שהיא בעצם הנושא והמשפט העיקרי.

להלן הפיוט של ייני, המובא בספרה של שולמית אליצור, "שירה של פרשה" (הוצאת מוסד הרב קוק), בחרתי לקרוא לו בשם שמופיע בסיום הפיוט.

בַּר יְבָרֵך בִּיאָתו"

תְּאֵנִים יִתְּנוּ תְּנוּבָתָם
שְׁקֵדִים יַשִּׁיקוּ שִׁמּוּרָם
רִמּוֹנִים יְרַעְנְנוּ רִוּוּיָם
קָמוֹת יַקִּיפוּ קִיבּוּצָם
צִיצִים יַצְלִיחוּ צִירָם
פֵּרוֹת יָפִיקוּ פִּרְחָם
עֵצִים יַעְדִיפוּ עֶדְנָם
שִׂיחִים יַסְפִּיקוּ שָׂבְעָם
נְרָדִים יָנִיפוּ נִצָּם
מְגָדִים יַמְתִּיקוּ מִשְמַנָּם
לַחִים יַלְבִּינוּ לִוּוּיָם
כְּרָמִים יַכְנִיסוּ כּוֹחָם
יוֹנְקוֹת יַיְשִׁירוּ יְבוּלָם
טָרָף יַטִּיף טַעְמוֹ
חִטִּים יַחֲנִיטוּ חֶלְבָּם
זֵיתִים יַזְהִירוּ זִיוָם
וְתַפּוּחִים יוֹתִירוּ וִעוּדָם
הַתְּמָרִים יַהְדִּירוּ הִלּוּלָם
דּוּדָאִים יַדְשִׁינוּ דָּשְׁנָם
גַנּוֹת יַגְמִילוּ גִּדּוּלָם
בַּר יְבָרֵך בִּיאָתוֹ
אֱגוֹזִים יַאֲסִיפוּ אִמּוּנָם

יש לשים לב. בכל שורה יש שלוש מילים. מילה ראשונה ומילה שלישת מתחילות באות ת' וממשיכות בסדר יורד הפוך של הא' ב', מת' ועד א' (מה שקרוי בלע"ז אקרוסטיכון) ובנוסף לכל אלו, המילה האמצעית שמתחילה תמיד באות יוד, ממשיכה גם היא מן האות השנייה בא'-ב' הפוך. כאמור, הדגש בפיוט הוא על הפירות ועל התבואה. שולמית אליצור נותנת בספרה כמה הסברים למילות הפיוט. נביא רק כמה מהם. השורה: 'קמות יקיפו קיבוצם' השדות יהיו מוקפים בקמה צפופה. 'לחים ילבינו לווים' משמעם, צמחים רעננים, יבשילו את התבואה או הפירות. 'גנות יגמילו גדולם' יגמילו – יבשילו (מלשון ויגמול שקדים במד' יז, כג).

והשורה "בר יברך ביאתו" משמעה, התבואה תתברך ביבולה. בצדק רב מהללת שולמית אליצור את הפיוט של ייני: "יש כאן הפגנה… של יכולת ניסוח וירטואוזית".

ונסיים בקטע ממדרש שמשבח את בואם של ישראל לארץ: "וכי תבואו אל הארץ, רבי אבא אמר, היום שישמח הקב"ה עם בריותיו, לא היתה שמחה כמותה מיום שנברא העולם…" ומסיים המדרש: "מלמד, דכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא. משמע דכתיב: 'וכי תבואו אל הארץ', הכל בכלל" (מדרש הנעלם, זהר, ח"א קיד. מובא 'בתורה שלמה' כשר, לפר' קדושים).

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.