תנועת עוז ושלום חברה ל"נשים עושות שלום" באירועים שהתקיימו במהלך "צעדת התקווה" בכל רחבי הארץ, בין היתר בעצרת הגדולה במרכז העיר כפר סבא, ביום 13.10.16. חברינו פרופ' אליעזר רואן מרעננה וארז שיינר השתתפו באירוע, וכן חברת ההנהלה לאה שקדיאל, אשר נשאה דברים לצידם של אישי ציבור אחרים. הובלט המשותף בין עוז ושלום לבין נשים עושות שלום: שני הארגונים פועלים לקידום השלום, תוך הדגשת ערכי היסוד של שוויון ערך יהודים וערבים, צדק לכל, ותשוקה משותפת להחליף את הקזת הדם ההדדית בשיתוף פעולה ודו-קיום.

דבריה של ד"ר גילי זיוון חברת עוז ושלום – צעדת התקווה נתיב העשרה‎

 חברות יקרות,
אני גאה להשתתף בצעדת התקווה כאישה, כישראלית, כיהודיה דתייה – נציגת תנועת "עוז ושלום", כחברת קיבוץ סעד ובכובע אחרון זה נדמה לי שאני שותפה לרבות מחברותיי כאן, קיבוצניקיות מהנגב המערבי – עוטף עזה.
יותר מתמיד מהדהדות בי ברגע זה משמעויותיו הסותרות של חג הסוכות במסורת היהודית. מחד שהוא חג מאד פרטיקולארי ולאומי, חג האסיף של החקלאי היושב על אדמתו ומנגד זהו חג הסוכות של הנוודים במדבר, מי שאין להם בית קבוע.
על תחושה אמביוולנטית עזה זו של תלישות ושורשיות כאחד, של ביתיות יחד עם גלותיות עמד הרב שג"ר. הוא קרא לחוויה הזו "גאולה זוכרת ומפנימת גלות" : "לא באו שנות הגלות הארוכות כדי להתנער מהם, אלא כדי להפנימם גם בהיותנו עם חפשי בארצנו" (כלים שבורים, עמ' 158).
הרב שג"ר תיאר את על הסוכה כמבטאת גלותיות בתוך ביתיות. והוא הדגיש את הצורך בפתיחת הלב אל מי שחי פה ואיננו יהודי דווקא עתה כשאנחנו הריבונים. האתגר בעיניו היה דווקא ביכולת לקיים את חוויית הגלותיות בתוך חוויית העצמאות והחירות.
מה קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם […] נעשית ריבון בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו? […] מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים ולא של מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו בלא הרף. [..] ('שארית האמונה – דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל', הוצאת רסלינג, אוגוסט 2014, עמ' 75-77, הדגשה במקור).
האתגר של סוכות הוא אם כך, להחזיק יחד עם העמדה של "שבנו לארצנו" גם תודעה של חולשה ותלות, אחרת ניפול שוב לזרועותיה של לאומיות נוקשה שמבקשת להתנער מהגלותיות ולייצר ישראלי חדש שאינו רואה אלא את עצמו. היאחזות בקוטב הכוחני והלאומי, ללא אימוץ תודעת התלות הגלותית מסוכנת ועלולה להביא לאידיאולוגיה לאומנית שתביא לרמיסת ה'אחר'. בלשונו של הרב שג"ר: "לאומיות עמוקה וכנה, שורשית ואמיתית, יודעת להתגלגל בויתור כלפי האחר, דווקא משום שורשיותה" (שארית האמונה, עמ' 187).
בנוסף למורכבות של תלישות בתוך שורשיות, גלותיות בתוך עצמאות מכילה הסוכה גם את המתח בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי. סוכות – "למַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כג, מג) זהו סיפורו ההיסטורי האישי של עם ישראל היוצא מארץ מצרים, מבית עבדים, אל ארצו אך בו בזמן, יש בו יסוד אוניברסאלי בולט. במסכת סוכה שבתלמוד הבבלי מסביר רבי אליעזר ש-70 הפרים שמוקרבים בבית המקדש בחג הסוכות הם כנגד 70 אומות העולם. כמו כן, בהפטרה של היום הראשון קוראים בספר זכריה (יד) את החזון על הגויים שבאים לחוג את חג הסוכות בירושלים. "והָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" – או בלשונו של הנביא ישעיהו: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (נו, ז').
סוכות הוא החג שבו בית המקדש אינו משמש רק בית פולחן פרטיקולרי לעם היהודי, אלא חג שבו שערי הבית נפתחים לכל באי עולם. בחג הסוכות נהיה הבית הזה לבית של כל העמים, בליל של תפילות בבליל של שפות נשמע בו, בלא הסתה ואיום.
כמה רחוק תיאור זה מהקנאות הרצחנית שאנחנו עדים לה במיוחד מאז סוכות שנה שעברה… קנאות שמביאה למוות וייאוש. קנאות שמעוותת את רוח האיסלם לצד קנאות שמעוותת את רוח היהדות.
ולכן, תפקידנו חשוב כל כך:
להראות שיש דרך אחרת. לא דרך של אימה וחשכה, מוות ושנאה, אלא דרך של הכרה בעם האחר החי לצידנו והושטת יד לחיים זה לצד זה. הושטת יד לחברותינו וחברינו המעוניינים בחיים ולא במוות. הושטת יד לסיכוי שהסכם מדיני עשוי להביא עמו. חג שמח!