"עוז ושלום" בטרם פורענות – דברים בכנס לזכרו של אריאל רוזן-צבי

צבי מזא"ה אייר תשע"ז

תנועת עוז ושלום, שאריאל היה אחד מעמודי התווך שלה, קמה בשנת 1975.

צריך לזכור את האקלים הרוחני שהיה כאן אז.
אחרי 1967, עם האופוריה של מלחמת ששת הימים, הייתה הרגשה שהכול אפשרי. אנחנו הישראלים ואין בלתנו. אפילו שלום אפשרי. הממשלה החליטה לא להחליט לגבי השטחים — אנחנו נחכה עד שהערבים יבואו על ברכיהם לבקש שלום.
ואז באה מלחמת יום כיפור, שנחתה עלינו בגלל היוהרה שעטפה אותנו אחרי מלחמת ששת הימים. ופתאום גילינו שאנחנו לא כל יכולים.

אחרי שנחלצנו בעור שנינו מן המלחמה התחילו להישמע הזמירות של גוש אמונים,
וכתגובה קמה תנועת עוז ושלום, בניסיון לבלום את ההיסחפות של הציונות הדתית ימינה בעקבות משיחיות השקר מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב וכמשקל נגד ל"גוש אמונים".

האנשים שהרכיבו את עוז ושלום, ואריאל כחלק מהחבורה, הם אנשים שיש להם מחויבות עמוקה לשני עולמות: ליברלים בעל תפיסות מודרניות הומניסטיות מצד אחד וחברים בקהילה שומרת מצוות מצד שני.

הוויכוח היה ונשאר עד היום
• האם אפשר להיות אנשים דתיים, המחויבים להלכה ורואים בה את הדרך שבה בחר העם היהודי לעבוד את אלוהיו, ויחד עם זאת פתוחים, ליברלים, ומאמינים בחירות האדם.
• האם למרות שאנו אומרים אתה בחרתנו מכל העמים עדיין אפשר להאמין שהאלוהים ברא את כולם שווים. לפיכך נברא אדם יחידי – שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך, וזה כולל כמובן כל אדם באשר הוא אדם.
• האם אנשים שרואים את עצמם כחלק מן השרשרת של המסורת היהודית, בכל זאת מאמינים בדמוקרטיה, ואינם שואפים לבנות פה תיאוקרטיה.
• האם אנשים המתפללים ותחזינה עיננו בשובך לציון יכולים לכבד את העקרונות של הציונות החילונית, ואינם רואים בציונים החילוניים/חופשיים חמורו של משיח.
• האם ההבטחה האלוהית על הארץ היא על תנאי, ויש לנו כאן זכות שימוש ולא בעלות, ועקרון יסוד של האמונה היהודית הוא כי גרים ותושבים אתם עמדי כי לי הארץ.
• האם קדושה דתית של מקומות פולחן ושל מקומות בכלל איננה סיבה לריבונות פוליטית.
• האם אלה ש"יודעים דעת עליון", כמו בלעם הרשע, אכן יודעים לפרש את ההתנהגות ההיסטורית ולכוון את צעדיהם לפי צלילי חמורו של משיח, או שאין אנו יודעים מתי תתממשנה ההבטחות האלוהיות
• בין קדושת הארץ מול קדושת החיים
• האם יהודים המחויבים להלכה יכולים וחייבים להאמין שהערבים הם בני אנוש שהציונות הביאה עליהם אסון ואנחנו צריכים להודות בכך,ושני העמים נועדו לחיות כאן, ואם לא נמצא את הדרך לחיות כאן ביחד אז נביא את שני העמים לאסון.
• האם מדינת היהודים יכולה לשים עם אחר תחת דיכוי וכיבוש צבאי במשך 50 שנה ולא לראות בכך עוול אנושי ומדיני.
• האם נצליח להפנים את שאמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

אריאל היה מעמודי התווך של העמדה הזאת.

מאז 1975 עברו ארבעים שנה.

אני מחלק את השנים האלה לשתי תקופות: לפני רצח רבין ואחריו.
אריאל חי ופעל בחצי הראשון

בתקופה הראשונה ראינו את
רצח אמיל גרינצוויג— 83, המחתרת היהודית — 84, ארור גולדשטיין — 94 רצח רבין — 95. לפני הסתלקותו אריאל עוד הספיק לראות את רצח רבין.

בעיני קו פרשת המים הוא רצח רבין. אני רואה ברצח רבין את קו השבר — "הימין הקיצוני" רוצח את ראש הממשלה, מפקד חטיבת הראל שהצילה את ירושלים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, כדי להטות את המהלך המדיני של הסכסוך עם הערבים.
אנחנו יודעים שהמצב מורכב. יש בין אנשי ההתנחלויות אנשים ישרים בליבותם, שרק הולכים בעקבות אידאולוגיה מוטעית — וילכו אחרי ההבל ויהבלו. רובם מגנים את האלימות של ה"ימין הקיצוני", אבל יש לו שרשים ותמיכה, ברמה זו או אחרת, בתוך המתנחלים.
מאז שאריאל הסתלק מאיתנו המצב הולך ומחמיר.

המצב בשטחים מחריף
שריפות של עצי זית ופגיעות ברכוש הם מעשים שבכל יום. המעשים הנפשעים של "תג מחיר". ובמיוחד, מעשי הרצח נמשכים — מוחמד אבו חדיר שנשרף חי, ושריפת משפחת דאוואבשה בביתם, שני הורים ובנם הפעוט, ופציעה אנושה של ילד נוסף.

כדי להבין את הרקע שהביא לשריפת הבית על יושביו בכפר דורא צריך להכיר את המנגנונים האחראים על שמירת החוק והסדר בשטחים, הנתונים תחת ממשל צבאי מאז 1967.
הכיבוש וההתנחלות יצרו שתי אוכלוסיות בשטחים. אוכלוסיה ערבית הנתונה לשלטון צבאי, עומדת במחסומים שרירותיים כל יום כדי לנוע בתוך השטחים ומחוצה להם, ונתונה להתעמרות מצד חיילים מפוחדים שנזרקו לסיטואציה של צבא כובש ומדכא, ובצדה אוכלוסיה יהודית שכפופה למשטרה חלושה, מחוז שי, ושלטון אוהד, אוכלוסיה שיונקת מעטיני השלטון ומקבלת כספים ותקציבים אדירים בדרכים עוקפות ובלי ביקורת ציבורית.

לרשות הצבא והשב"כ מוקצים אמצעים בלתי מוגבלים כמעט לצורך המשימה שלו, כולל גדודים וחטיבות של לוחמים, ובמיוחד אפשרות של עצירת חשודים וכליאתם ללא משפט, במה שקרוי בשפה המכובסת של השיח הישראלי "מעצר מינהלי". לעומת זאת, מחוז שי של המשטרה הוא מחוז קטן ומצומק, שאין לו את כוח האדם, הנחישות והסמכות להתמודד עם המתנחלים.

כדי להמחיש את המצב הבלתי סימטרי הזה נניח לרגע שאלה ששרפו חיים את המשפחה בדורא היו נצפים במנוסתם על ידי מח"ט בנימין, זה שירה בגבו של נער נמלט מספר שבועות לפני השריפה בדורא והרג אותו אחרי שאותו ילד פלשתינאי העיז וזרק על מכוניתו אבן. האם היה אותו "גיבור ישראל" יורה גם בגבם של שורפי המשפחה? ודאי שלא! לפי תפיסת המח"ט את משימתו שלו, אין זה מתפקידו. ונניח שלרגע שבכל זאת כך היה עושה, והיה הורג את השורפים הישראלים הנמלטים. ברור שהיה מועמד לדין על הריגה ואולי על רצח, מפני שתפקידו איננו לטפל במתנחלים — זה תפקידם של שוטרי מחוז שי העלוב. גם אם מפקד מחוז שי היה יורה והורג את המתנחלים ששרפו את הבית על יושביו תוך כדי בריחתם הוא היה עומד לדין על הריגה ואולי על רצח. כי הוא הרי הרג אזרח ישראלי שלא סיכן את חייו ולא נער פלשתינאי בשטחים.

מצב כזה מוביל בהכרח לפריחת גרעיני "תג מחיר", הנתמכים בגלוי בידי חלק ממנהיגי המתנחלים, דוב ליאור כמשל (ראו הסכמתו לספר "תורת המלך"), המחזיקים במשרות ממשלתיות ורבניות, וממומנים על ידי ממשלת ישראל.

אני מבקש להביא בפניכם קטע מראיון שהתקיים עם בחור צעיר, בוגר ישיבת הגוש, נשוי ואב לשלשה, אחרי שישב שבועיים בכלא בעקבות סירוב שלו לשרת בשטחים.
"הגעתי לעזה כבחור צעיר ותמים שהדבר הכי רע שעשה בחייו היה להעתיק במבחן ופתאום אני מגלה שאני קלגס לבוש במדי צה"ל שעומד במחסום. השעה רבע לחמש בבוקר, טור של מאות אנשים מחכים. אני זוכר את זה כאילו שזה היה היום בבוקר. פלשתינאים טרוטי עיניים מעייפות מסתכלים עליך במבט שהוא צירוף של בהלה, פחד ושנאה איומה. אנשים שיכולים להיות סבים שלך שקמו בארבע בבוקר, עומדים עם השקיות העלובות שלהם, והם בדרכם לעבוד בישראל והשאלה אם יעברו או לא תלויה ועומדת. הכול תלוי במי המפקד ואיך הוא קם בבוקר, ואם הוא כבר שוחח בטלפון עם החברה שלו. התחושה הזאת של מאות אנשים שנושאים לעברך מבט תחינה הייתה בשבילי טראומה, ואם את שואלת איפה הסירוב שלי התחיל, הרי שזה היה שם, ב-90'".
"השנה שאלתי את עצמי מה אני עושה שם בשטחים. שלא יספרו לי סיפורים כשאומרים שעדיף שאני אעשה את זה מאשר אחרים שהם פחות"

אלא דברים שנלקחו מראיון שערכה דליה קרפל עם ישי רוזן-צבי לפני 17 שנה.

שני עמודי התווך של השליטה והדיכוי הם ההתעמרות של השלטון בחופש התנועה של הפלשתינאים והפקעת האדמות וחוק ההסדרה.

אני מבקש להביא דוגמא מן השבוע הזה:

פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתינאי הוא אחד הארגונים הנעלים ביותר שקמו כאן. במקום לקחת את האבל על מות יקיריהם למקום של שנאה ונקמה שמזינה את מעגל הסכסוך הם בחרו לקחת אותו למקום של פיוס בין שני העמים. הישראלים אנשי הפורום מדברים על החוויה העמוקה שחוו כשנפגשו אם אבל אנושי של הורים שכולים פלשתינאים. תוך כדי הפגישות ביניהם מגלים הישראלים והפלשתינאים שבצד השני נמצאים בני אדם כמותם. כמובן שפורום כזה מאיים על הימין (הקיצוני?), שחרד מן האפשרות שהישראלים יגלו שגם בצד השני יש בני אדם עם חרדות וכאבים ובעיקר יגלו פנים אנושיות ויראו שהם בני אדם, כמונו הישראלים.

פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתינאי מארגן בערב יום הזיכרון אירוע אלטרנטיבי, שבו זוכרים המשפחות משני הצדדים את יקיריהם וקוראים לשלום שימנע שפיכות דמים עתידית. השנה, בתירוץ בטחוני עלוב משרד הביטחון מנע את הכניסה של ההורים הפלשתינאים לתוככי ישראל. בשם הביטחון, כמובן. תמיד בשם הביטחון. האירוע התקיים למרות הכל, כשהפלשתינאים משתתפים מרחוק באירוע שהתקיים בבית ג'אלה.

מסביב לאירוע שהתקיים בתל אביב התארגנה הפגנה אלימה של "הימין הקיצוני" שכללה יריקות דחיפות וקללות. המשטרה, כמובן, לא מנעה את כל אלה. התקשורת הישראלית כמעט ולא דווחה על כך, אבל שר החינוך, הממונה על חינוכו של דור העתיד, צייץ "אני מצפה מאנשים שמתאבלים על רוצחי תינוקות ומפוצצי אוטובוסים שיהיו קצת פחות רגישים ליריקות, דחיפות ומים". כעבור יום שר החינוך אמנם הסיר את הציוץ בטענה, מוזרה קצת יש לומר, שהטקסט הושם בחשבון הטוויטר שלו בלי ידיעתו, אבל גם אחר כך לא טרח לגנות את ההפגנה האלימה.

כשאני רואה לאן הגענו אחרי ארבעים שנות כיבוש ודיכוי אני נזכר בדבריו של מלך כוזר שהושמו בפיו על ידי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי: באשר תמצאו תהרוגו. כלומר, אתם היהודים אל תתפארו במוסריות הגבוהה שלכם. היא נובעת אך ורק מן העובדה שאין לכם כל כוח צבאי, פוליטי ומדיני. כאשר תקבלו כוח כזה, אפשרות שנראתה רחוקה באותם ימים לפני 900 שנה, גם אתם תאבדו את המוסריות הגבוהה שלכם.

היה ברור שהדיכוי יעבור גם לתוככי ישראל. כאשר מדכאים עם אחר אי אפשר לעצור בגדר.

הימין הקיצוני הדתי נמצא כעת במרכז המפה הפוליטית. הוא שולט במשרד החינוך ובמשרד המשפטים ובמשרד החקלאות.
היום חברי כנסת מטיפים לעלות ב-9D על בית המשפט העליון.
היום שר הביטחון ושופטים עליונים הם מתנחלים.
היום חבר כנסת מודיע שאשתו לא רוצה ללדת ליד ערביה
היום ראש הממשלה מטלפן לעודד את משפחתו של חייל שרצח ערבי מנוטרל.
היום מפטרים שרי בטחון שתמכו במערכת המשפט הצבאי וניסו לשמור על פקודות הצבא.
ובעיקר, היום יש דה-לגיטימציה של הביקורת — סוגרים את הפה ל"שוברים שתיקה" ול"בצלם" המנסים להביא לידיעת הציבור והעולם את אשר מתרחש בשטחים מעבר לגדר. היום מנסים לחוקק חוקים שיחייבו ארגוני שמאל להסתובב בכנסת עם טלאי!
בקיצור, מי שמבקר את מדיניות הממשלה הוא בוגד.

אז מה היה לנו פה?

היה מאבק של ארבעים שנה של עוז ושלום מול הימין הדתי המשיחי. צריך להודות שבמאבק הזה אנחנו, אנשי "עוז ושלום" רחוקים מניצחון. הציונות הדתית נעה ימינה, הרחק ימינה.

בשנות השבעים, הצינות הדתית הייתה תחת התקפה משתי חזיתות. החרדים האשימו את ה"מזרחניקים" בחיים דתיים של בדיעבד. הטענה הייתה כי האמונה הדתית מחייבת הקפדה ולהט דתי אבל אתם, הציונים הדתיים, אינכם יכולים להקפיד מספיק, ולכן בחרתם בחיים דתיים פושרים, עם הקפדה לשליש ולרביע.

הצינות החילונית האשימה את הציונות-הדתית, אם כי רק בחצי פה ובמובלע, שהיא נשרכת אחרי החלוציות וההגשמה. את השממה הפריחו הקיבוצים החילוניים, מלבד מספר קטן של קיבוצים דתיים שאינם נותני הטון בציבור הדתי לאומי.
מיטב הנוער החילוני, והקיבוצניקיים בעיקר, משרת בצבא כצנחנים, טייסים ואלופים, ומתנהל לאור האתוס של נגבה, דגניה, מאיר הר-ציון וה-101. היכן היא הציונות הדתית?

לרוע המזל, הנוער של שנות ה-80 הפנים את שני המסרים, והחליט שהגיע הזמן לאמץ גם את ההתלהבות הדתית של החרדים וגם את הלהט של ההתיישבות ושל המלחמה. האתוס של המתינות, הן הדתית והן הפוליטית, האתוס המהפכני שטען לשילוב של הנאמנות למסורת יחד עם אימוץ המודרניות והציונות שרק לאורו יוכל לצמוח פה גשר בין שני חלקי העם, האתוס הזה הועם זהרו. רוב הנוער נשבה בקסמם של אתוס המלחמה ואתוס ההקצנה הדתית, ובקסמם של השטחים הכבושים שנראו כמרחבים שוממים הקוראים לתנועה גדולה של התיישבות, תוך התעלמות מן הערבים הפלשתינאים. כך קבלנו את החרד"לים, שמביאים לתוך הסכסוך הישראלי-פלשתינאי את להט משיחיות השקר שלהם, ההופכת את הסכסוך לבלתי פתירה.

ושוב מן הראיון של ישי רוזן-צבי:
"בציבור הדתי, אומר רוזן-צבי, המתנחלים הם המנצחים הגדולים. אני פסימי מאוד. אני חושב שהציונות הדתית הריאליסטית העתיקה, זו שהעפנו את מנהיגיה כמלחכי פנכה קטנים, שהחנן פורתים מאסו בה כי היא גלותית, היא היום מצרך נדיר שאני חושב שיש לו מקום".

כשאני פותח היום מקור ראשון אני רואה את פולחן המלחמה ופולחן הדם כשהם ניבטים אל הקורא בעוצמה, ובמיוחד בשלשת השבועות האלה שבין פסח ליום העצמאות. את הציווי של האמת והשלום אהבו אבדנו לגמרי.

האם המאבק שלנו היה חסר תועלת?
האם יש עתיד לדתיות מודרנית מתונה המיוצגת על ידי עוז ושלום? האם תנועה כזאת יכולה להעמיד דורות המשך, כשהיא מתחרה עם מסרים קיצוניים שמעצם טבעם קורצים כל כך לנוער.

ועוד יותר חשובה השאלה מה עושים היום?

התשובה שלי היא חד משמעית. אנחנו חייבים להלחם על אמונתנו ועל דרכינו, גם אם כרגע ההצלחה רחוקה מאיתנו.
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה.

במיוחד מפני שהמאבק של "עוז ושלום" הוא היום חשוב עוד יותר.

המאבק הוא על דמותה של היהדות.
האם היהדות מיוצגת על ידי לווינשטיין שקורא להומואים סוטים ומדבר על חיילות שהן לא יהודיות ועל ידי דב ליאור ושכמותו המסכימים עם "תורת המלך" — ספר גזעני המדבר כביכול בשמה של היהדות, או היהדות היא אריאל וישי רוזן צבי והרב בני לאו ורבנים שומרי משפט ורבנים למען זכויות אדם ו"עוז ושלום" המתחדשת.

המאבק הוא גם על קיומם של ערכים ומשמעות מחוץ לדף הגמרא ומחוץ לשולחן ערוך. האם אנחנו מוצאים ערך בהבנת היקום שמסביבנו, בספרות, בשירת חול ובמדעי הרוח ובמדעי החברה. המאבק הוא על ערך השלום קדושת החיים

בשנים האחרונות מופיעות קהילות דתיות אלטרנטיביות ומופיעים קולות מעניינים גם מתוך המחנה של הימין הדתי המבינים שהדרך שלהם היא ללא מוצא. חלק מן הציבור הדתי מתחיל להבין שבין הרבנים שלו נמצאים נביאי שקר. צבי יהודה קוק אמר לפני הנסיגה מימית שהפינוי "לא יקום ולא יהיה". כך גם פסקו מי שפסקו לפני הפינוי מגוש קטיף. ולמרות הפסיקה — היו היה.

ההשגחה נתנה לעם היהודי הזדמנות של עצמאות וקוממיות. גורלה של מדינת ישראל תלוי באופן שבו ננצל את ההזדמנות הזאת. האם נדע להפנים כי גרים ותושבים אתם עמדי. אנחנו פה במבחן. רק אם נפנים את ההכרה הדתית כי אנחנו איננו הבעלים על הארץ הזאת — רק אז נוכל להישאר עליה.

מדינת ישראל נמצאת במלכוד, בלשונו של מיכה גודמן. אי אפשר להעביר את השטחים לידי משטר עויין, שיסכן את קיומנו הפיזי כאן. אבל גם אי אפשר לדכא עם אחר במשך 50 שנה תחת שלטון צבאי, שלטון המשחית ומכלה את שאריות העמדה המוסרית שהייתה לנו. השלטון משחית, והשלטון הצבאי שהוא שלטון מוחלט, משחית באופן מוחלט.

כדי להתקדם צריך מנהיגות שתהיה מסוגלת לחשיבה מחוץ לקופסה ולהציע פתרונות יצירתיים. אלה לא יבואו מן הימין הדתי של המתנחלים, שבראש מעייניהם נמצאים שימור וחיזוק היישובים שבהם הם חיים, ותוך כדי כך חותרים תחת אושיותיה של המדינה הציונית. אבל, לא לעולם חוסן. מבנים פוליטיים יכולים להתמוטט ולהשתנות כהרף עין, כפי שכבר ראינו בסיני ובגוש קטיף. עוז ושלום צריכה להיות שם כדי להציע אלטרנטיבה דתית אמיתית.

וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים — אמר רבי יהושע בן לוי: כל הַשָּׁם אורחותיו (מחשב מסלול מחדש בלשון ימינו) — זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.